האלימות, הגזענות והאפליה חייבים שנדחק אותם לשוליים. כשאנחנו מוותרים ולא מטפלים בהם הם חודרים למרכז, מגיעים סמוך לבית שלנו, לידנו, משפיעים על איכות חיינו, פוגעים בערכינו. אסור לוותר. חייבים לדחוק את הגזענות, האלימות והאפליה לפינה, וגם שם לטפל בהם באסרטיביות.
"למה אנחנו לא מטפלים ברצינות בבעיית האלימות, שמכרסמת את הבסיס לקיום החברתי שלנו"? שואל מאירי ופותח שיח בפרלמנט של ניסו ממוסררה החדשה. "למה אנחנו נזעקים שקורה אירוע אלים, בין אם זה מקרה דקירה של צעירים, אלימות בספורט או גזענות בוטה נגד השונים, החלשים. רק כשקורה משהו קיצוני מתכנסים להם הגופים הנוגעים בדבר ומשחררים כמה כותרות לעיתונות, לכאורה מרגיעים ובעיקר נרגעים. אבל זה, כמובן, לא עוזר והאלימות ממשיכה לפלס לה דרך אל הבית שלי ואל הבית שלך, ממש לידנו, וכשהיא מתרחשת אצלי או אצלך, אנחנו לבד ואין מי שיעזור. האם זה הגורל שלנו עכשיו? האם בעוד עשר שנים נחיה כמו בדרום אפריקה? בבתים מבוצרים? נלך עם מאבטחים צמודים"?
"מאירי, מה קרה שהבאת לנו כזה נאום, היום?" שואל רז, מג"ד במילואים, איש העסקים, בעלים של כמה חברות נדל"ן מוצלחות.
הפרלמנט אצל ניסו - לכל הטורים של איתן מזרחי
הפרלמנט של ניסו חזר מסיור שארגנה יעל, מנטורית ההיי-טק מתל אביב, אצל שיח' סאלם, ידידה? מזה שנים רבות. עכשיו שמש וממש קר. השלג של ירושלים נעלם ורק הנזקים עדיין ניכרים ברחובות, אבל לא מפריעים לשגרת החיים של הירושלמים. כך בשישי, קצת לפני שבת, בקפה של ניסו.
"שמע", ממשיך מאירי בלהט. "פרצו אלי הביתה, גנבו מעט כסף ותכשיטים, אבל עשו בלגן גדול. כשהגענו לבית כל החדר של דבורה ושלי היה מפוזר על המיטה וכך בכל החדרים. המשטרה היתה והלכה. היה לי חשד בפועלים, שעשו שיפוץ אצלי בבית. לא עניין אף אחד. לא דיברו איתם. המשטרה מייצגת שאת מה שקורה בחברה. מקבלים את זה בנוסח 'זה מה יש'. הביטוח מתפרנס ומשלם, הגנבים מתפרנסים, למשטרה יש דברים חשובים יותר על הראש ואני מרגיש נאנס ואנוס. לא רק על ידי הגנבים, אלא גם על ידי כל הגורמים מסביב. זה מגיע אלי הביתה ואני מרגיש לבד וזה לא קורה רק לי".
פעם האלימות היתה רק בשוליים
"אתמול ראיתי משחק כדורגל", מספר יקי, הציוני דתי מתחום המחשבים, המתנדב בעמותה לילדים עם צרכים מיוחדים. "המאמן מתראיין בסוף המשחק בערוץ הספורט. כל המשחק האוהדים של הקבוצה שלו קיללו אותו ואת השחקנים וזרקו עליהם חפצים. בריאיון, המאמן עונה לשאלת המראיין על האירוע, 'האוהדים משלמים כסף, מותר להם'. אני חייב לומר שנדהמתי. מותר להיות אלים אם שילמת כסף לראות משחק? ומיד המראיין שואל את המאמן באגרסיביות מושחזת 'אז מתי אתה מתפטר?' הכול אלים ואגרסיבי. מה קורה לנו?".
השינוי התרבותי שחל בנו הוא הרסני. סתם לחיות בשקט זה כבר לא באופנה. חייבים ריגושים של אלימות, מחפשים מצליחנים אגרסיביים לחיקוי, אחרת אתה לא נחשב. דקרו מישהו ליד הבית שלי, אז מה זה נוגע לי? הפרקליט חטף מטען ברכב, אני כבר לא זוכר אם ראיתי את זה באיזה סרט או שזה קרה באמת? בטלוויזיה מאמנים את כולם לחייך, הרי הכול טוב.
ניסו מכניס לנו קנקני תה בדואי לבקשתנו, אבל בגרסה של מוסררה. "אני גדלתי בחברה אלימה ואני יודע מה זה. אתה חייב לייצר לך הרבה כוח הרתעה כדי שלא יתעסקו אתך, כדי שיקשיבו לך וכדי ליצור את כוח ההרתעה אתה חייב להיות אלים. זה עובד לפרק זמן עד שקם מישהו אחר, אלים יותר, מתוחכם יותר. כשהבנתי שזה מעגל חיים של תרבות רחוב אלימה וראיתי חברים נפגעים ונרצחים על כלום, על סתם, הבנתי שזה הולך להגיע גם אלי והחלטתי לצאת ממעגל התרבות האלימה. אל תחשבו שזה קל. כל החברים האינטרסנטים שומרים אותך ומנסים להחזיר אותך למעגל התרבות האלימה, כדי שלא תצליח, כדי שלא הם ולא החברים שלהם יראו את האלטרנטיבה הטובה לחיים. מה ההבדל בין השכונה האלימה שלי מאז לבין התרבות האלימה שאתם מדברים עליה? מה ההבדל בין דפוס התרבות הזה לחלקים בתרבות העסקית והפוליטית בארץ שלנו?", שואל ניסו ולא ממתין לתשובה.
"אז מה עושים?" שואל הפרופסור. "זה באמת מתקרב אלינו, זה כבר כאן".
פעם, כשהיינו צעירים האלימות הייתה בשוליים ורחוק מאתנו. הם לא העזו להגיע ליד הבית שלנו. היום האלימות מתקרבת, האלים, הפוגע, הגס והמפחיד כבר לידנו. הוא לא פוחד. אנחנו פוחדים. צריך פשוט להחזיר את האלימות חזרה לשוליים. לגדר אותה. האלים צריך לפחד, לא אנחנו. האלים צריך להסתגר מפני המשטרה והחברה ולא אנחנו. אסור לנו להיות סלחנים כלפי האלים, להבין אותו. אנחנו משלמים מחירים כבדים כחברה על כך. הגורמים החברתיים והטיפוליים, המשטרה והפרקליטות, לא יודעים לטפל באלימות כשהיא במרכז, אבל הם ידעו איך לטפל באלימות כשהיא בשוליים. אני מקווה שהחברה תשקיע משאבים רבים באותם שוליים, כדי שגם לאנשים האלימים תהיה אלטרנטיבה לחיים.
הכותב הוא יזם ויועץ לעסקים חברתיים, מנכ"ל החברה למתנ"סים לשעבר