זוכר אותו ברגעים הקשים

אני זוכר, כמו כולנו, את אותו לילה דרמטי, ב?4 בינואר 2006, שבו התבשרנו כי ראש הממשלה, אריאל שרון, חטף שבץ מוחי, שני בתוך חודש. השבץ השני היה קטלני. הוא הכריע את אריק דווקא כשהוא בשיאו. שרון היה בדרכו לכהונה שלישית. במקום זה הוא נכנס לתרדמת. בני משפחתו וחבריו הרבים של אריק קיוו לנס, אבל כנראה הוא כבר השתמש בכל הניסים בשדה הקרב.

זה שמונה שנים שאנחנו יודעים שאיבדנו את אריק, אבל בכל זאת, כשהרגע הגיע הוא היה קשה ועצוב. חלק מההיסטוריה שלנו, ממורשת הקרב של צה"ל, מסיפורי הגבורה שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו, הלכו איתו. עוד חבר בדור הנפילים של האומה עזב אותנו לטובת הזיכרון וספרי ההיסטוריה. אנחנו נספר פעם לנכדים כי הגיבור הזה הוא לא מהאגדות. היה כזה איש עם חזות ורעמת שיער של מפקד לגיון רומי אבל עם לב ועוצמה של יהודי, כפי שאנחנו אוהבים להתגאות.

אני זוכר את אריק ברגעים קשים. אני זוכר אותו מגיע לפאריס כשר חוץ בשלהי ממשלת נתניהו הראשונה. עמיתו הצרפתי מיהר לעזוב ולא נשאר למסיבת עיתונאים משותפת, ואילו בארוחת ערב שאירגן לו ראש העירייה ז'אק טיברי לא הגיעו בכירי הממשל. אריק היה כמו מצורע. וכאשר ב?2001 כיהן לראשונה בראשות הממשלה, תגובת העולם היתה כאילו קצב נכנס למעון ראש הממשלה.

אלא שאריק המדינאי, בדיוק כמו אריק הגנרל, הצליח להביא לידי כך שגם יריביו יכבדו אותו. היה לו את זה. מנהיג מלידה. הוא אהב לקבל החלטות. האם גם ידע לקבל אותן? בתקופה הצבאית שלו היה קצת יותר קל למדוד זאת, בצבא יש מנצחים ומפסידים. בפוליטיקה, לא תמיד ברור מהו ניצחון ומהו הפסד.

מובן שיש כאלה שהעדיפו את אריק שהקים את הליכוד ואילו אחרים את אריק שכמעט חיסל אותו. יש כאלה שמעדיפים את אריק הנץ ואילו אחרים העדיפו את זה היונה, שבחר בהתנתקות מחבל עזה של 2005. ויש כאלה שמעריצים את גיבור ששת הימים ויום כיפור ואחרים כועסים עליו עדיין על הדרך שבה ניהל את מלחמת לבנון.

לכל אחד מאזרחי ישראל יש חלק בהצלחה ובשגשוג של המדינה. חלק יותר, חלק פחות. חלק בעשייה וחלק אפילו מעצם נוכחותם. לאריק יש חלק עצום. וגם אם תלמידי כיתות א' לא מבינים מדוע אנחנו עצובים היום - אנחנו הזקנים יותר נסביר להם שדורנו זכה לחיות בצילו של גיבור.