אחרי 21 שנים בכלא הישראלי, אחמד עוואד עלי כמייל, בן 51, מחייך כשאני שואל אותו על השיבה לקבטיה. "וואלה, לא הייתי מזהה את המקום הזה אם הייתי מגיע בלילה", הוא מתאר את עיירת הולדתו, כמה קילומטרים מדרום לג'נין. "אבל זה חלק מהפיתוח, מהקדמה. אנחנו השתנינו, אתם השתניתם, ואני מקווה שזה רק יימשך כשיהיה כאן שלום", הוא אומר.
כשבוע חלף מאז שוחרר מהכלא. זרם המבקרים בביתו לא פוסק. עוד בכיר בפתח, עוד איש מנגנוני הביטחון וגם "חברים לנשק" לשעבר, שהיו איתו באותה חולייה של "הפנתר השחור", עד שנעצרו על ידי כוחות צה"ל ב- 1993. כמייל הצליח להפוך לסוג של "אגדה" בתחילת שנות ה-90. היה זה טרום-עידן המבוקשים הכבדים של חמאס, ובוודאי לפני ימי החמושים של האינתיפאדה השנייה. כמייל נחשב אז למפקד חוליית "הפנתר השחור" של הפתח, מהמסוכנות שפעלו ברחבי הגדה המערבית.
עשרות פעמים במשך אותן שנים, גופי הביטחון הישראלים ניסו לעצור אותו, או לחלופין לפגוע בו, אולם האיש הצליח לחמוק מהם פעם אחר פעם. בטרם מלאו לו 30, הוא כבר עמד מאחורי רציחתם של חמישה ישראלים ו-16 פלסטינים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. כמייל היה למיתוס לא רק בקרב הפלסטינים ותושבי ג'נין וקבטיה, אלא גם בקרב לוחמי היחידות המיוחדות והשב"כ. באחת מיחידות מסתערבים שפעלו בגדה, אפילו נכתב אודותיו שיר, שתיאר את הקושי לאתר אותו. בקרב הפלסטינים בצפון הגדה, התרוצצה שמועה שהגיעה גם לצד הישראלי, לפיה כמייל, "אבו עוואד", הוא בכלל "רוח רפאים, אדם שלא קיים באמת אך מצליח למשוך את תשומת הלב של מערכת הביטחון בישראל.
המשפחה יודעת הכל
ב-29 בספטמבר, זמן קצר אחר החתימה על הסכם אוסלו, האגדה באה לסיומה: במבצע מורכב של יחידת דובדבן וכוח של השייטת, נעצר כמייל, ועמו חמישה מחברי החוליה שלו.
בביתו, לא הרחק מהמקום שבו נעצר, כמייל מסרב לענות על שאלות הנוגעות לאותם ימים, על הרג של ישראלים חפים מפשע או של פלסטינים. שוב ושוב הוא מדגיש כי הוא מבקש להותיר את העבר מאחור. "מספיק עם הדיבורים על פעם. עלינו להותיר את התקופות ההן מאחור ולהסתכל לעתיד: אנחנו זקוקים לשלום, ואנחנו רוצים בשלום. העם בישראל צריך להבין זאת. השלום דורש מחיר, ושני הצדדים שילמו אותו. הגיע הזמן לחיות יחד".
ידיו של "המבוקש מספר אחת", רועדות מעט. גם קולו רועד. אולי אלה שרידים של 21 שנים בכלא. ב-2007, כאשר נתקלתי בו בכלא אשקלון, מצבו הבריאותי נראה פחות טוב. כעת הוא מספר בהתרגשות על הלילה שבו שוחרר, ועל המפגש עם ילדיו ומשפחתו. "פגשתי את הנכדה שלי בפעם הראשונה. איבדתי לא מעט קרובי משפחה בשנים שחלפו. אמי מתה לפני ארבע שנים, בגיל 70. כשנכנסתי לכלא היו לי שלושה ילדים. תודה לאל, אבי, אמי ואחיי, כולם סייעו לטפל בהם. הם למדו באוניברסיטאות, אחד רופא שיניים, האחר עובד במנגנונים. וכן, הם יודעים על ההיסטוריה שלי והם גאים בה. אני מדבר כמישהו בעל עבר ארוך של מאבק. אנחנו צריכים לשכוח מהעבר וללכת למו"מ לשלום. זה קריטי".
גם על ליל המעצר הוא לא אוהב לדבר. "הסתתרתי בסליק, מעין בור, לא רחוק מפה, בדרך לטובאס. היו הרבה מאוד כוחות מיוחדים וצבא רגיל. בעיקר אני זוכר שזה היה כואב. לא היו אז חילופי אש, ועמי נעצרו אוסאמה נזאל ו-וואיל אבו רוב. הם שוחררו במסגרת הסכם וואי ריבר. למה אני נשארתי בכלא? לא יודע. הישראלים חשבו שאם אשאר, זה יהיה עדיף מבחינתם. זו טעות. אם אני מאמין בתהליך השלום ועשיתי את מה שעשיתי בתקופה שלפני ההסכמים, אז זה רק מזיק להחזיק בי עוד שנים בכלא".
"מבצע מרדף"
כשמפקד אוגדת יהודה ושומרון, תא"ל משה יעלון, מינה לתפקיד מפקד חטיבת מנשה את אל"מ יואב גלנט, היו בגזרת ג'נין כ-120 מבוקשים. כמייל, היה הראשון שבהם, ומיד אחריו - חבריו לחוליית "הפנתר השחור". הוא ואנשיו היו אחראים לכמה פיגועים נגד ישראלים, כולל בתחומי הקו הירוק. הם הטילו מורא על האוכלוסייה המקומית, בגין ההוצאות האכזריות להורג של החשודים בשיתוף הפעולה. באותה תקופה לא היו כמעט מבוקשים "מפורסמים" של חמאס: הזרוע הצבאית של הארגון הייתה עוד בחיתוליה, והחלה לצבור מעמד רק בדרום הגדה. השומרון, ובוודאי ג'נין, הייתה הממלכה של הפתח, ואולי נכון יותר לומר, של כמייל. תמונתו ופניו היו מוכרים לכל חייל ששירת באותן שנים בפיקוד מרכז. גלנט, איש שייטת 13 (ולימים מפקדה), הובא לגזרה בין היתר בשל היותו איש "המבצעים המיוחדים". עבורו, כמייל הפך ליעד הראשון במעלה.
אולם המודיעין אודות האיש היה מצומצם. אפילו השב"כ לא הצליח להביא מידע אודות המקומות בהם יכול היה להסתתר. ההחלטה של גלנט הייתה להפעיל כמה שיותר כוחות מיוחדים, בניסיון להביא למעצרים של אנשי מפתח. התקווה הייתה שלמישהו מהם יהיה את המידע הרלבנטי. קצין המבצעים המיוחדים של אוגדת איו"ש, אבי סיוון, הקצה יחד עם קמ"ן האוגדה את מיטב הכוחות לגזרה של גלנט: דובדבן, שייטת, פלס"ר צנחנים (בפיקודו של חגי מרדכי), פלס"ר נחל (בפיקודו של אמיר אבולעפיה), יחידות מודיעין שדה ועוד. כולם הגיעו להשתתף במאמץ ללכוד את הפנתר השחור מקבטיה.
בספטמבר 1993, ג', מפקד השב"כ באותה גזרה, הציג לגלנט מידע ראשוני אודות קבוצה של מבוקשים, מאנשיו של כמייל, שנעים לעיתים בלילה ולעיתים בשעות היום, על הציר בין קבטיה לג'נין, באזור מיוער יחסית. הציר הזה יזכה בהמשך לכינוי "ציר המבוקשים". לאחר שפע של פעילויות, מסוערבות ולא מסוערבות, מארב של כוח מגדוד 299 הצליח ללכוד באחד הלילות שני מבוקשים, חברי חולית הפנתר השחור. חקירה מאומצת ולא אלימה בשב"כ, הצליחה לייצר את המידע היקר כל כך: על פי שניה עצורים, כמייל וחמישה חמושים אחרים מסתתרים בקבטיה בשלושה יעדים שונים ובבית נוסף בדרך לטובאס. הבית המבודד הזה שייך למשפחת רשד, שהייתה אז עשירה מאוד ומקורבת לצמרת הפלסטינית בתוניס.
הפתעה בתוך הבור
גלנט הקפיץ לג'נין את יחידת דובדבן בפיקודו של סא"ל צעיר, רם רוטברג, מפקד חיל הים הנוכחי וכן פלגה נוספת של שייטת 13. החלוקה בין היחידות הייתה מקרית: דובדבן תפשוט על שלושת הבתים בקבטיה והפלגה מהשייטת תכתר את הבית של משפחת רשד. שיטת הפעולה הייתה שונה מזו המוכרת עד אז ליחידת המסתערבים. הוחלט כי החיילים, במדים, יפשטו במהלך הלילה על היעדים, תוך הליכה שקטה ברגל, כדי למנוע זיהוי וחשיפה. החפ"ק, בפיקודו של גלנט, התמקם בצומת הטנק, על הדרך בין קבטיה לג'נין.
בשעת לילה מאוחרת בראשית חודש ספטמבר, ימים ספורים לפני החתימה על הסכמי אוסלו, יצאו החיילים, כל כוח ליעדיו. סא"ל רוטברג הוביל את החיילים עד לקרבת שלושת הבתים, והכוח של השייטת, בפיקוד ד', הגיע בחשאי לבית של משפחת רשד. כשדיווחו ד' ורוטברג על הגעתם, נתן גלנט את האישור לסגירה על הבתים. שלושת הבתים בקבטיה כותרו בשקט, וכך גם הבית הבודד בדרך לטובאס. כעת החל שלב הסריקות: החיילים קראו למבוקשים להסגיר את עצמם, אך הדבר לא קרה, ואז החל שלב המעבר מחדר לחדר.
בקבטיה, הבחין אחד הצוותים של דובדבן במעבר המוביל למעין בור. אחד החיילים, א"ע, שלשל עצמו תוך הבור ומצא את אחד המבוקשים עם הנשק תלוי עליו, אך כשידיו מורמות באוויר. לאחר מכן נעצרו שלושה מבוקשים נוספים בבתים האחרים.
כמייל לא היה ביניהם.
בינתיים, כוח השייטת, למרבה התסכול, לא הצליח לאתר אף אדם בבית. החיילים סרקו פעם אחר פעם את החדרים אך כולם היו ריקים. רק לאחר דקות ארוכות, הבחין אחד החיילים כי החרסינה במטבח ליד הכיור אינה סימטרית: כמה מהלומות פטיש, ומתחת לכיור התגלתה דלת נסתרת, שנפתחת החוצה.
בהצצה לסליק, נראה היטב אקדח, ממש מתחת לדלת. הכוח דיווח לחפ"ק, וגלנט ביקש מהחיילים לנסות להוציא את כמייל בחיים. המשמעות הייתה ברורה: אסור להשליך פנימה רימוני רסס. תחת זאת, השליכו חיילי השייטת רימון עשן צהוב לתוך המחבוא. בחלוף כמה שניות, יצאו כמייל ועוד אחד מחברי החוליה בידיים מורמות, ועם הרבה צבע צהוב על הפנים.
כעבור כמה שבועות החל משפטו של כמייל. במהלך הדיונים, הוא חזר פעם אחר פעם על אותה העמדה, כמעט מנטרה: לדבריו הוא פעל תחת פקודותיו של יאסר ערפאת וההנהגה הפלסטינית. הוא סיפר כי היה קצין בפתח ורק ביצע הוראות.
בחלוף כמה חודשים, לאחר החתימה של הסכמי אוסלו, החליטה ישראל לשחרר מאות אסירים פלסטינים מבתי הכלא, ובכלל זה כאלה שהיו במאסר במבנה הישן של החטיבה בג'נין. גלנט, שפיקח על השחרור כמפקד החטיבה, תהה אז כששוחח עם סגנו איתן, האם ייתכן שביום מן הימים ישוחרר גם כמייל.
התפיסה של חוליית הפנתר השחור בספטמבר 1993, סיימה במובנים רבים את עידן החוליות הצבאיות של הפתח בשנות ה-90. אחריה הלכה והתקצרה רשימת המבוקשים. כאשר קיבל אל"מ דני שחם מגלנט את הפיקוד על חטיבת ג'נין, ב-1995, הרשימה הייתה ריקה לגמרי. לא להרבה זמן כמובן. בשנים שלאחר מכן שמותיהם של מחבלים מסוג חדש הופיעו ברשימות המבוקשים - הפעם מהחמאס. ובתחילת האינתיפאדה השנייה, ב-2000, חזרו גם פעילי הפתח לככב באותה רשימה.
כמייל מודל 2014, נראה כבר אחרת לגמרי מאותה תמונה התלויה אצלו על הקיר מאותם ימים. הוא ירד במשקל באופן משמעותי ומשמיע מסרים מפויסים כלפי ישראל. "אנחנו לא טרוריסטים. נלחמנו נגד הכיבוש וזו נקודה חשובה. אבל אני יכול להבטיח לך שאנחנו לא נחזור לטרור. אנחנו עם ההנהגה שלנו, עם אבו מאזן שהוכיח עד כמה הוא מנהיג ומפקד. הוא בחר בדרך המו"מ ואנחנו עמו. כשאני רואה אצלכם את ההפגנות נגד שחרור האסירים, אני רוצה לומר להם שהם טועים. אם הם יישארו בכלא, זה רק יחזק את הטרור ולא ההיפך. אנחנו לא רוצים לחזור לאחור אלא בשלום ורוצים שהעם וההנהגה שלכם יבינו שאין דרך אחרת".
אתה מתחרט?
"זה לא עניין של חרטה. בעבר חשבנו שכך נתמודד עם הכיבוש. עכשיו אנו בתקופת המו"מ. אנחנו צריכים מנהיגים אמיצים משני הצדדים כדי לקבל החלטות שיהיה להן מחיר, אבל שיובילו לשלום".
ודבר אחד לא משתנה. כמייל מדגיש גם השבוע את אותה המנטרה שחזר עליה במהלך משפטו. "אני הייתי חייל. אני ביצעתי פקודות. פעלתי לפי ההוראות של ההנהגה המדינית והיא הסמכות מבחינתי. וגם היום אני ממשיך למלא את הוראותיה".