עיר ללא מוצא

"הי חבר (comrade), אני קורא לך comrade כי ככה פנינו כולנו האחד לשני בימים ההם. וככה קראנו גם לך. למרות שאתה פחות אהבת את זה כי comrade זה חבר לנשק ואתה לא היית חייל. ומתישהו, אני זוכר, גם עזבת אותנו, את המארינס, והלכת להסתובב איתם ברחובות היותר צפופים של פלוג'ה, באזור שקראנו לו 'ארץ המסגדים'. ואז ביקשתי ממך שתצלם אותי ואמרתי לך למצלמה שאם במקרה אתה רואה את הצלף המזדיין שלהם תמסור לי שאני, כריס דה קאראבאליו מפלוגת 'אקו' (Echo company) יהיה זה שיתקע לו את הכדור עמוק בראש, בשביל כל החברים שלי שהוא הוריד ובשביל ארצות הברית של אמריקה. איזה אידיוטים היינו". ינואר, 2014

מאז עד היום אנחנו מדי פעם מתכתבים. חיילי פלוגת 'אקו' של המארינס שלחמה בעיר פלוג'ה בעיראק בשנים 2005 - 2006 ואני שצילמתי אותם. אותם ואת התושבים הסונים של פלוג'ה שלחמו בהם. הטקסטים שלהם כעת על פי רוב יותר מפוכחים, אפילו ציניים, למרות שיש ביניהם שממשיכים לרסס אש גם במיילים בינינו. "אמרתי לך כבר אז שאם אנחנו עוזבים את פלוג'ה ועיראק אז כל מה שעשינו שם היה לחינם. תחשוב על כמה חברים נהרגו לנו. כמה קרענו את התחת וכמה דפקנו לעצמנו את המוח ואת החיים עד היום בגלל מה שעברנו שם, רק כדי לגלות שמי ששולט עכשיו בעיר הזו הם החארות של אל-קאעדה. איזה טמטום. איזה בזבוז".

שלוש פעמים נשלחתי לעירק בזמן המלחמה ככתב מערכת "עובדה". אף מקום במלחמה הזו לא היה מפחיד ומתעתע יותר מהרחובות של פלוג'ה. הגעתי אליה זמן קצר אחרי שיצאו משם הצילומים ששינו ב-180 מעלות את דעת הקהל בארה"ב לגבי המלחמה הזו. אם עד אז עוד חיו האמריקנים באשליה שארה"ב מחצה את ההתנגדות של נאמני סדאם חוסיין ושעיראק בדרך להפוך לדמוקרטיה בסגנון מערבי, התמונות שהגיעו מהעיר ב-31 במרץ 2004 היו עבור המלחמה בעיראק מה שהסצנות של הסרט "בלק-הוק דאון" חוללו כלפי המלחמה ההיא בסומליה.

אותם צילומים הראו שני כלי רכב אמריקנים מתנהלים ברחובות פלוג'ה בנינוחות יחסית. בתוכם ישבו קבלנים אמריקנים שעבדו עם הצבא האמריקני והבינו ממנו שהרחובות בטוחים יחסית. משטרו של סדאם חוסיין זה עתה קרס. אנשיו, אנשי מפלגת הבעת', פוזרו לכל עבר והרושם היה שגם המשולש הסוני של תיכרית-פלוג'ה-ראמאדי, האזור בו חיים סונים בני עדתו של סדאם חוסיין שלהם היה הכי הרבה להפסיד מעצם הדחתו, נרגע והיה כעת תחת שליטה. אלא שזו היתה אשליה מתוכננת היטב. הלוחמים הסונים שירדו למחתרת ידעו כיצד להרדים את החיילים. הם נתנו להם את התחושה שהם השיגו את שלהם, ואז היו יוצאים מכל החורים ומהממים אותם בפעולות נקודתיות שערערו לחלוטין את ביטחונם של האמריקנים שנדהמו לפתע לגלות שהרחוב השקט והצייתן הוא למעשה פצצת זמן מתקתקת.

אל מול שני כלי הרכב התפרצו לפתע שני אזרחים מן הרחוב. הם אחזו רימוני יד, שיחררו את הנצרה והשליכו אותם דרך החלונות. כלי הרכב התפוצצו ונשרפו על יושביהם. אך כאן לא תם הסיפור. הרחוב כולו רץ למקום האירוע בשאגות שמחה והחל לשיר בהפגנתיות "פלוג'ה ניצחה את אמריקה". הם קשרו את ארבע הגופות בחבלים וגררו אותן לראווה ברחובות העיר עד שהגיעו לגשר שמעל נהר הפרת, שם תלו אותם על עמודי חשמל.

לוחמי המארינס שאליהם הצטרפתי סיפרו לי כמה הם כעסו על חיילי הצבא האמריקני שהשקיפו באותם רגעים מרחוק על ההמון ופחדו להתקרב ולחלץ את הגופות שהושחתו. הם הסבירו לי שהם, המארינס היו מוכנים להתאבד כדי לחלץ גופות של חברים שנהרגו בקרב ושבכלל, המארינס הם חיילים הרבה יותר טובים מאלה של הצבא (Army) ושהם יגמרו את כל הטרוריסטים כאן עד האחרון שבהם.

אבל שום דבר לא הכין אותם לרחובות המתעתעים של פלוג'ה. גם אותי לא. השם של העיר פלוג'ה בארמית הוא פומבדיתא ומתגוררים בה למעלה מ-300 אלף תושבים. בסביבת הרחובות האלה פעלה, לפני כאלף שנים, אחת משתי הישיבות המפוארות של יהדות בבל. בימים נורמליים יותר כנראה הייתי לוקח את הזמן ומנסה לחפש את השרידים שלה. והיו רגעים שחשבתי שהכול באמת נעשה נורמלי. כדי לנסות להתחבב על האוכלוסייה וסתם כי ביניהם היו אנשים טובים ואופטימיים, המארינס חילקו שוקולד לילדים בעיר. הילדים היו בעננים. הם לחצו לחיילים את היד, הצטלמו איתם וחיבקו אותם, והמארינס היו מדברים על כך שהילדים המאושרים הם ההוכחה שהאוכלוסייה לאט לאט מקבלת אותם. ואז, ברחוב הבא, הוא היה יורה. "הוא", זה הצלף האגדי של פלוג'ה. אימת החיילים האמריקנים. היריות שלו הגיעו תמיד ברגעים הכי רדומים.

זה היה מתחיל בירייה בודדת. הוא לא היה מבזבז כדורים. לעתים היתה נשמעת חבטה עמומה ואחד הלוחמים היה קורס לקרקע. עד שהמארינס הבינו את הכיוון ממנו זה מגיע היו נורות עוד ירייה או שתיים. לא יותר. בניגוד לכל השהידים שמבחינתם המוות או ההתאבדות היו חלק מהעניין, "הצלף של פלוג'ה" שמר על עצמו. הוא היה כמו רוח. ירייה או שניים ואז שקט. השקט הכי מפחיד בעולם. החיילים היו פותחים בספרינטים אדירים של ריצה עד שהגיעו לקיר של הבית הבא כדי להסתתר ואני, אחרי שהבנתי את הדינמיקה של הרחובות האלה, הייתי משאיר כל הזמן את המצלמה פתוחה כדי לקלוט את השניות הגורליות שבהן הכול היה מתהפך.

וכך, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, הבנתי איך המקום הזה יוציא אותנו מדעתנו. בכל רגע שהיה נראה שהמתח נרגע קצת, האינסטינקטים רק התחדדו והלחץ הביא את האמריקאים לחשוד בכל דבר שזז. ובצדק.

וכך יצא שהדבר הכי מפחיד בפלוג'ה היו הציפורים בשמיים. בהתחלה לא הבנתי את זה. בפטרולים האינסופיים ברחובות העיר היה פתאום חייל שמרים את הראש למעלה ומתחיל לצרוח. אני, שצילמתי אותו, הייתי מרים את המצלמה וקולט בשמיים להק של ציפורים. זה היה מראה יפה. בדיוק מעלינו חגו כ-20-30 ציפורים, מנותקות מהמציאות המופרעת של הרחובות שלנו ונעות בהרמוניה מושלמת, כולן יחד, במעין ריקוד מעלינו. ברגעים האלה חשבתי שאותו חייל השתגע, אבל כמה שניות אחר כך כבר היינו שוב בתוך הספרינטים המטורפים, שועטים לתוך כמה בניינים שלא הבנתי למה דווקא הם נבחרו ומטפסים במהירות בחדר המדרגות עד לגג. כשהמארינס היו פורצים את הדלת שבגג התגלה מראה שמבחינתי שוב היה חזיון נדיר של יופי בתוך העשן והשריפות של פלוג'ה. משק כנפיים של עשרות יונים וציפורים שעופפו וקוננו בגג, חלק מהם היו בכלובים וחלק אחר על הכתפיים והידיים של שני צעירים שהאכילו אותם וטיפלו בהם. להפתעתי, כמה חיילים מהפלוגה הסתערו עליהם, הצמידו אותם לקיר והתחילו לצרוח עליהם באנגלית למרות ששני אנשי הציפורים לא הבינו אף מילה. רק אחרי כמה דקות אחד מחיילי המארינס הסביר לי.

בפלוג'ה המרוסקת, שכל מרכזיות הטלפון הופצצו בה זה מכבר והחשמל פעל רק בשעות נדירות, לא היתה לאזרחים אפשרות של ממש לתקשר. טלפונים ניידים כמעט ולא היו שם ובטח שלא wifi או אינטרנט.

אחת ההברקות של המתנגדים לאמריקנים היתה להעביר מידע באמצעות ציפורים. איש הציפורים היה צופה ברחובות שמתחתיו במבט תמים. כמה ציפורים יושבות לו על הכתפיים והראש וכמה מעופפות סביבו. ואז, אם היה רואה פטרול של המארינס היה משגר לאוויר כמה ציפורים. היתה לו שליטה מוחלטת עליהן. מספר הציפורים שהוא היה משחרר לאוויר היה זהה למספר החיילים שזיהה למטה ואת הציפורים שהחלו להתעופף היה אפשר לראות מכל פינה בפלוג'ה. זה היה המודיעין ששימש את המורדים הסונים כדי להניח בזריזות מטעני צד ברחוב שאליו המארינס התקדמו או את הצלף שידע כעת איך להתמקם נכון יותר. באחד הפיגועים הקטלניים בפלוג'ה נהרגו כך 16 לוחמי מארינס. הרושם היה שמשק הכנפיים שנשמע אותו רגע ממש מעליהם היו ציפורים שנחרדו מהנפץ. אחר כך, באמצעות משת"פים ועבודת מודיעין של שנים, התחילו להבין מה קורה כאן. וכך יצא שכל יונה שחגה בשמי פלוג'ה היתה על תקן של מבשרת מוות.

לקח לנו ב"עובדה" חודשים ארוכים כדי לשכנע את המארינס שיספחו אותי לפטרולים שלהם בפלוג'ה כעיתונאי עם מצלמה. אני חושב שעצם זה שהם קיבלו אותי לבסוף היה משום שאני ישראלי. אלה היו הימים בהם הנשיא בוש חילק את העולם לטובים ורעים במסגרת מלחמתו בטרור העולמי ("Either you with us or against us") ויצא שישראל על פי החלוקה שלו היתה בצד הנכון. מה שאי אפשר היה לומר למשל על צרפת שנתפסה אז כליברלית מדי ומהוססת מדי והרבתה לגנות את ארה"ב של בוש על תוקפנותה המוגזמת ועל היותה שוב השוטר של העולם. זו גם הסיבה שבגללה, צלם צרפתי שהגיע איתי לפאתי פלוג'ה והתחנן להצטרף לכוחות, נדחה בנימוס על ידי המפקדים האמריקנים שאחר כך גם סיננו בלעג בינם לבין עצמם "אוכל צפרדעים מזדיין".

הדבר שהיה למארינס קשה יותר לקבל הוא זה שמתישהו אני אעזוב אותם ואסתובב בפלוג'ה לבד. לקח לי זמן לשכנע אותם שכעיתונאי אני חייב את זה. שלדווח רק מנקודת מבט שלהם זה להבין רק חלק צר אחד מהמלחמה. סיפרתי להם שגם בישראל אני מצטרף לעתים למבצעים של צה"ל אבל במקביל מתעד גם את הרחוב הפלסטיני, הפתח והחמאס, ולפעמים אף נפגש עם מבוקשים פלסטינים שאליהם צה"ל לא מצליח להגיע. הראיתי להם כתבה שצילמתי בג'נין בזמן מבצע חומת מגן וזה שכנע אותם. בכלל, הרושם בעבודה עם האמריקנים הוא שתהליך הכניסה לחייהם הוא חמור, קפדני וכמעט בלתי אפשרי, אבל ברגע שאני כבר בפנים, חי כמוהם, רץ כמוהם ולא מתקלח כמוהם, הכול נפתח והם מרשים לי הרבה יותר ממה שדמיינתי בהתחלה.

הרגעים הראשונים שהסתובבתי לבד בפלוג'ה היו מפחידים. לא רק בגלל הקרבות אלא בגלל שאחרי שבועיים עם חיילים אמריקנים נכנס לך חזק לראש שכולם פה רוצים להרוג אותך. אבל כמו בכל מקום בו עבדתי בעולם, די בכמה אינטראקציות כדי להבין שרוב התושבים כאן נדפקו במלחמה שכלל לא היו מעוניינים בה.

גם היום אגב, הכותרות השחורות שמבשרות על כך שפלוג'ה נכבשה על ידי כוחות המזוהים עם אל-קאעדה ("המדינה האיסלאמית של עיראק והלבאנט") לא אומרות שכל תושבי פלוג'ה ייחלו לבואם.

פלוג'ה היא עיר סונית שמתקוממת אל מול מה שהיא רואה כקיפוח מצד הממשלה השיעית בבגדד. היא נכבשה כעת על ידי ג'יהאדיסטים סונים שלוחמים נגד המשטר השיעי-עלאווי של בשאר אסד בסוריה ונגד המשטר השיעי בעיראק. אבל הקנאות הדתית של אנשי "המדינה האיסלאמית של עיראק והלבאנט" היא לא בהכרח החלום של תושבי העיר. בטח לא של כולם. כבר היום מנהלים כמה חמולות סוניות בעיר מלחמה כנגד הג'יהאדיסטים החדשים. עם אותן טקטיקות של גרילה, צלפים, יונים וציפורים. פלוג'ה שונאת כובשים. מבחינתה, כשם שארה"ב היתה כוח כיבוש זר, כך גם ראש הממשלה השיעי נורי אל-מליכי הוא כוח זר וכך גם אל-קאעדה. לצד תושבים בפלוג'ה ששמחים על כך שכוח סוני שוב שולט בעיר, ישנם רבים שחוששים שגורלם יהיה דומה לזה של אותם סונים מתונים בסוריה שתחילה קיבלו בברכה את הג'יהאדיסטים רק כדי שאלה האחרונים יבהירו להם תוך זמן קצר שהם לא מוסלמים מספיק ויוציאו אותם להורג.

אני נזכר במשפטים של תושבי פלוג'ה שאיתם דיברתי. לאט לאט, אחרי שהתחברנו, הרשיתי לעצמי לשאול אותם על אותו לינץ' שביצעו בקבלנים האמריקאים. "תגיד לי, מה בדיוק היית רוצה שנעשה איתם? שנקבל אותם בפרחים? ניתן להם ממתקים? נתיז עליהם בשמים? הם באים אלינו ככובשים אז זה מה שהם יקבלו. הנה, אתה פה ואתה זר אבל אתה אורח וביקשת רשות לצלם אותנו. מישהו נגע בך? מישהו תקף אותך? תספר לעולם שהתושבים של פלוג'ה זה לא חיות אדם. אנחנו פשוט אנשים עם גאווה ששומרים על הבית".