מזה מספר ימים שהתקשורת מאדירה את שמם של יוזמי התיקון לחוק הטרדה מינית המכונה "חוק הסרטונים". אולם, מעטים מודעים לכך שהתיקון לחוק עלול להכניס חצי מדינה ל"סרט רע". הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת דחפה לכאורה את הפרקליטות, משרד המשפטים ומשטרת ישראל להיות חתומים על חוק המגדיר כל אדם המפרסם סרטון, תצלום או הקלטה של אדם שלא בהסכמתו, כ"עברייני מין".
התיקון לחוק, הטריד את משרד המשפטים, הפרקליטות, משטרת ישראל, לשכת עורך הדין והסנגוריה הציבורית. התיקון כל כך הטריד, כך שבמשך שתי ישיבות תמימות התנגדו להצעה נציגים רבים העומדים בשגרה משני צדי המתרס בתביעה ובהגנה.
האם כל אנשי החוק והמשפט טועים ורק הפוליטיקאים צודקים? האם יו"ר הוועדה יכולה לומר לפרקליטה מטעם משרד המשפטים שהביעה את התנגדותה: "שמענו אותה כבר פעמיים, אין פה שו?ט על הוועדה", כפי שמצוין בפרוטוקול הוועדה.
בסופו של יום, שרת המשפטים שהיא משפטנית אך גם פוליטיקאית, הכריעה בדבר התמיכה בחוק בניגוד גמור לרוח הדברים בישיבות. דומה שהפוליטיקאים ירו את החצים ואז סימנו את המטרה. אין ספק, כי כעת נוצר "הרושם הנכון" מבחינת חברי המשכן, כנסת ישראל החדשה והרעננה הינה רגישה חברתית ונלחמת למען נפגעי העבירה. אולם, בין רושם פוליטי אחד למשנהו מתנהלים חיים ונוצרות סיטואציות מורכבות.
כפל חוקים מיותר
אכן, ברובנו אוחזת תחושת גועל, כאשר אנו שומעים על בן זוג לשעבר, שבתגובה לפרידה העלה סרטון מביך של בת זוגו דאז.הסרטון עובר הלאה ומתגלגל ממכשיר למכשיר ולעתים נצפה על ידי עשרות אלפי אנשים. המתלוננת חווה תחושה איומה של פגיעה בפרטיות, ואכן רבות הגדירו את התחושה כ"אונס וירטואלי".
אלא שהתיקון לחוק ייצור באופן מידי עשרות אלפי אנשים המתויגים פוטנציאלית כעברייני מין. האם ראוי להגדיר את המפרסם הראשון והנלוז של הסרטון כאחרון עברייני המין המאכלסים את בתי הסוהר? האם נכון ליצור חפיפה בין מי שבאופן נמהר לחץ על המקלדת לבין מי שהתחכך בילד לשם סיפוק מיני או אנס בחורה בחשכת הרחוב?
המחוקקים ובתי המשפט ידעו עד כה להפריד בין חיקוק והרשעה על פי עובדות לבין חיקוק והרשעה בהתאם לתחושת קרבן העבירה - אונס וירטואלי אינו מתבטא בהעברת סרטון, אלא במגע ובאונס של ממש, לעתים גם אם המגע אינו של הנאשם.
התחושה הקשה של נפגעי העבירה נובעת מהחדירה הנוראה לפרטיות. אולם, לשם כך בדיוק קיים חוק הגנת הפרטיות ועל פיו התקיימו עד כה חקירות והוגשו כתבי אישום. יתרה מזו, הכנסת פרסום סרטון תחת החוק למניעת הטרדה מינית נראית אבסורדית לאור העובדה שעונש המאסר על הטרדות ומעשים חמורים יותר עמד עד כה על שנתיים וכעת יועלה רף הענישה בעניין זה ורק בזה לחמש שנות מאסר. האבסורד זועק לשמיים שכן כבר היום העונש המקסימלי על הפרת חוק הגנת הפרטיות עומד על 15 שנות מאסר.
אם כן, מדוע כפל החוקים? מעבר לעובדה שהכנסת רוצה להצטייר כקשובה לרגשות הציבור, הח"כים שעומדים מאחורי ההצעה ירשמו לעצמם חוק "רגיש" נוסף שישרת אותם ביום הבוחר. זה שמדובר בהדבקת סטיגמה של עברייני מין על כתפי אוכלוסיה רחבה, לא תעמוד בדרכם למנדט הבא.
להזכירכם, כי עסקינן אף בנערים ונערות צעירים שנהגו באיוולת ילדותית ולחילופין אף בזדון. ועדיין, האם ראוי שגם בעורם נצרוב את חותם העבריינות המינית? אחד המומחים שהשתתף בדיוני הוועדה סיכם יפה את ההיגיון מאחורי תיקון החוק: "אנחנו לא רוצים רק הגנות, רוצים לתת סטיגמה לעבריין". לו רק הייתה זו הסטיגמה הנכונה.
הכותבת היא עורכת דין העוסקת בדין הפלילי
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il