הזיגזוג של ליברמן: שר החוץ מתחיל לפזול שמאלה?

(ליברמן נואם בכנסת, ביום ראשון)

תשומת הלב התקשורתית הייתה נתונה השבוע לשני נושאים עיקריים: שביתת מבקשי המקלט והתהליך המדיני. לו היה הדבר תלוי בראש הממשלה, סביר להניח שהוא היה מעדיף להתמסר כולו לפתרון סוגיית האפריקנים. שם הכל ברור: יש גדר, יש מתקני שהייה ויש מספר של אנשים שצריך "להעיף" מפה. בלי לבטים, בלי גמגומים ובלי התנצלויות. עם ביצועיסט יעיל בדמותו של שר הפנים, גדעון סער, שגם מגלה נחישות וגם מסיט אליו את כל האש, המצב בגזרה זו מצוין מבחינת נתניהו.

אלא שבנושא התהליך המדיני המצב מסובך ומורכב הרבה יותר. ראש הממשלה נתון ללחצים של שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי, שממשיך במאמץ הקדחתני - לתווך, לחפור ולנסות לנסח משהו שיהיה מקובל הן על הישראלים והן על הפלסטינים.

פוסט פוליטי: לכל הטורים של לירון מרוז

כל ראשי מפלגות הקואליציה התבטאו השבוע בצורה זו או אחרת בנוגע לתהליך המדיני, מלבד נתניהו והשרה הממונה על השיחות עם הפלסטינים, ציפי לבני. הנה ניסיון לנתח היכן עומד בנקודה זו כל אחד מראשי המפלגות מבחינה מדינית ופוליטית.

נתניהו. ראש הממשלה יכול לסמן עוד שבוע שבו הצליח לשמור את הקלפים קרוב לחזה. גם ח"כים וגם בכירים בתנועתו, חלקם מקורבים אליו, מודים שהם לא יודעים באמת מה קורה. בישיבת סיעת הליכוד-ביתנו הבהיר נתניהו שלא יתן יד לפינוי של אף יישוב יהודי ביהודה ושומרון. חייבים להודות שזה קצת מוזר. אם זה מה שהוא אומר לקרי בתוך החדר, על מה בדיוק ממשיכים לדון? כך או כך, חלק מחברי הליכוד מודאגים. מילא ההצהרות של נתניהו שאפשר להבין אותן לכאן או לכאן, אבל מה עם כל ההדלפות מכיוון האמריקנים – למשל בעניין בקעת הירדן – שלא זוכות להכחשה מכיוון לשכת ראש הממשלה? בינתיים, ככל שהמו"מ מתארך רף הציפיות עולה, מה שמעלה את הסיכוי לדרמה של ממש. הסכם משמעותו ליקוי מאורות שעשוי להוביל לבחירות. פיצוץ במו"מ עלול להוביל לחרמות, גינויים והשפלות. אם זה מצב הדברים, מה הפלא שראש הממשלה רוצה לדחות את הכל בשנה?

לבני. היחידה, חוץ מנתניהו כמובן, שיודעת באמת מה קורה. אז נכון, מה ששומעים ממנה שוב ושוב זה כמה התהליך המדיני חשוב. נכון, לעגו על להיטותה להיכנס כבר לחדר. אבל ממה שהיא רוקחת עם סאיב עריקאת אמור לצאת משהו. מבחינתה אין דרך חזרה. מרגע שהאמריקנים בפנים, עם לוחות זמנים, ניירות והכל, משהו צריך לקרות, הסכם או פיצוץ. טוב או רע זה בעיני המתבונן, אך מה שבטוח הוא שכמות המייחלים לכישלון מאמציה בליכוד לא נופלת מזו שהייתה כשניהלה את המגעים עם אבו עלא בממשלת אולמרט, כשהליכודניקים היו באופוזיציה.

לפיד. מבין ראשי המפלגות לפיד הוא היחיד שהתראיין השבוע. אולי כי הוא קצת פחות מעורב בתהליך, בטח כי אין לו מה להסתיר מבחינת עמדותיו המדיניות. לטענת שר האוצר, "מתקיים כאן תהליך אמיתי". מה התהליך ומהי מידת אמינותו לפיד לא מסכים להגיד. יתכן שנתניהו היה שמח לעיתים שלפיד יתייבש לו באופוזיציה, אבל בכל הנוגע לענייני השלום טוב לו עם שר האוצר. 19 אצבעות שתומכות בתהליך מובטחות לו במקרה של הבשלה מדינית.

בנט. מוזרות הן דרכי הפוליטיקה. רק לפני כמה שבועות יצא שר הכלכלה כשידו על העליונה בנוגע לחוקי דת ומדינה. עכשיו, כשכולם מפרפרים סביב הנושא המדיני, הבית היהודי נכנס למצב מלחמה. על הרקע הזה מעניין הנאום שנשא אתמול בנט בכנס מדיני של הבית היהודי. לא צריך לרדת לפרטים, היו בו כל המרכיבים הרגילים: "לא", "לא", "לא". "כן, אבל". ובכל זאת נעדרה מהנאום הזה אמירות ברורות: "לא ניתן יד לפינוי יישובים", ו"במקרה של פינוי נצא מייד מהממשלה".

למה בנט נמנע מלומר את מה שהוא תמיד אומר? בסביבתו מבהירים שייתכן שהיה צריך להדגיש יותר את העניין, ושברור שזו עמדתו. סביר להניח שהם צודקים, אבל הזמן יוכיח אם שר הכלכלה יודע משהו שאנחנו לא יודעים.

ליברמן. ההתבטאות המעניינת של השבוע עד כה שייכת לשר החוץ, שבכנס השגרירים ביום ראשון אמר שהצעה טובה יותר מזו של קרי, מדינת ישראל לא תקבל. מצדדי ההסדר יכולים לראות בכך בשורה גדולה. אם ליברמן, הסמן הימני שהתקוטט בקדנציה הקודמת עם האמריקנים, מחבק את מזכיר המדינה -השמיים הם הגבול. אפשר לתבל את האמירה הזו בפרשנות ששר החוץ, משוחרר מאימת בית המשפט לראשונה זה 17 שנה, הבין שאם יום אחד הוא ירצה להיות ראש ממשלה, מוטב לו לשבור שמאלה.

ככה זה אצל ליברמן, הכל הולך. לפני כחודש בלבד הוא עוד אמר בפורום סבן שאינו מאמין בסיכוי להגיע להסדר עם הפלסטינים. אולם בנאומו השבוע הודיע שיתמוך בהסדר עם חילופי שטחים (עניין שלא עומד על הפרק מבחינת לבני והאמריקנים). רק שועל פוליטי כמוהו יכול לבצע את כל הסלטות הללו, ואחר כך להתפאר בכך שאצלו 'מילה היא מילה'. ואנחנו, בפרפראזה על אמירתו של אריאל שרון, נתהה לאיזו יד של ליברמן אפשר להאמין, ליד ימין או ליד שמאל?

הבעיה של נתניהו היא שליברמן עשוי להיות איש המפתח במקרה של פרישת הבית היהודי. אבל רצוי שייזכר ברקורד של של החוץ שכן הוא לא מה'נדבקים לכסא'. ב-12 השנים האחרונות הוא עזב שלוש ממשלות (פעמיים התפטר ופעם פוטר). בכל הפעמים הרקע היה מהלכים מדיניים מול הפלסטינים שנתפסו על ידו ותרניים יתר על המידה.

יו"ר ש"ס, אריה דרעי, לא חש בטוב ביום שני השבוע. ערב לפני כן פורסם סקר לא מחמיא עבורו בחדשות 2. 50% מתומכי ש"ס אמרו שיישמחו לראות את אלי ישי חוזר לתפקיד היו"ר, ורק רבע רצו שהיו"ר הנוכחי ימשיך בהובלה. ברור שאין קשר בין בריאותו של דרעי לסקר, אבל במצב העניינים בש"ס, המספרים הללו ודאי לא היוו מזור ונחמה עבור היו"ר ששב לא מכבר לראשות התנועה שהקים.

ש"ס ממשיכה לחפש את עצמה בימים אלו. המשוכות שניצבות בפני דרעי גבוהות, ואף שחלקן נוצרו מאליהן - חלקן התהוו בגללו, יחסיו עם שר האוצר, יאיר לפיד, למשל. בעת דיוני התקציב על הקיצוץ במעין החינוך התורני הגיעו לפיד ושר החינוך, שי פירון, למסקנה שכל עוד אין רשת ממלכתית-חרדית אופציונלית, עליהם להשהות חלק מתכניותיהם הקיצוץ. בש"ס מיהרו להוציא תגובה על כך שהכניעו את לפיד. שר האוצר רתח. לא עזרו הסבריהם של אנשי ש"ס. מאותו רגע דרעי כמעט ונמחק אצל לפיד. לריב עם מנהיג החילונים יכול לעשות טוב לראש מפלגה חרדית, אבל כשמדובר בשר האוצר כדאי לשמור על קשר אישי מתחת לרדאר. קשר כזה אינו בנמצא בימים אלה.

בשבוע שעבר דווקא נפגש לפיד עם בכיר בש"ס בנושא הישיבות התיכוניות-חרדיות. רק שלדאבונו של של דרעי, אותו בכיר היה אלי ישי. לפני שתוקפים את דרעי על חוסר הכימיה בינו לבין ישי צריך להזכיר שישי, בהיותו יו"ר, לא הקל על חזרתו של דרעי לפוליטיקה. אבל בכל זאת, עכשיו דרעי הוא היו"ר, ונטל ההוכחה עליו. הסקרים אמנם מנבאים שהמפלגה תשמור על כוחה לו היו נערכות הבחירות היום, אבל לך תדע מתי יהיו הבחירות, וכלל לא בטוח שהזמן משחק לטובת דרעי ואנשיו.

ובינתיים בש"ס, כמו בש"ס, הכל קטנוני. האם מסיבת יום ההולדת של ישי היתה הצלחה או כישלון? למה במודעות על ערבי התעוררות לנשים הוצמד הכינוי "רבנית" לשמה של ציפי, רעייתו של ישי? איך ולמה מונה בנו של דרעי, ינקי, לנציב תלונות הציבור של המפלגה? והאם באמת צנזרו את תמונותיו של ישי מביטאון התנועה, יום ליום? המון קושיות ושאלות ברומו של עולם, ותשובות אין.

אפשר למתוח הרבה ביקורת על הצעת החוק החדשה של ח"כ מירי רגב, שמציעה לאפשר לממשלה לנהל מו"מ בנושאים מסוימים רק באישור הכנסת. מילא העיתוי, אבל מה עם הפרדת הרשויות המתבקשת? עם זאת, בסופו של דבר זכותה של רגב להעלות את ההצעה. יש הצעות מופרכות לא פחות, שמונחות תדיר בפני הכנסת.

הבעיה האמיתית מתחילה עם הנפח שכלי התקשורת מקדישים להצעת החוק הזו. היא הרי לא עברה את סף החקיקה הראשון של ועדת שרים לענייני חקיקה, אז מה העניין? רגב גם לא באמת רוצה להעביר את החוק, אחרת הייתה מגישה אותו יחד עם עם חבר אופוזיציה, מה שיאפשר לה להעלות אותו להצבעה בכנסת גם אם לא יעבור בוועדת השרים לענייני חקיקה. אז אפשר להגיד עד מחר שרגב פופוליסטית. אבל מי שנותן לה במה חסרת פרופורציה לוקה בכך לא פחות.