בבוקר יום שלישי נפל לידי עותק של עיתון "ישראל היום". לאחר דפדוף קצר נתקלתי בכותרת זועקת "אין לנו ארץ אחרת: ארגוני זכויות האדם דואגים לזכויות של כולם - פרט לזכויות היהודים". לפי עורכי העיתון, ארגוני זכויות האדם "אחראים להפגנות מבקשי המקלט ולסיפוריהם קורעי הלב בתקשורת. לפני שאוהבים את הזר", טענו הכותבים, "יש לאהוב את אחיך ואחיותיך".
הטקסט הזה הרתיח את דמי, לא יכולתי לסבול את הצביעות. לפני שאוהבים את הזר, צריך לאהוב את אחיך ואחיותיך? 63 שנה אני חי כאן ולא ראיתי חמלת אחים. יצאתי ממרוקו, ארץ ערבית, שבה לא הייתי נרדף, ומאז שעזבתי אני מרגיש ב"מדינת היהודים" פליט בכל רמ"ח אבריי. מי אלה "היהודים"? לא ארגוני זכויות האדם הגנו עליי בואדי סאליב ובשכונות, וגם לא הימין הפשיסטי. רק צריך להעיף מבט חטוף בשכונות הפריפריה בערים הגדולות, הסובלות מהזנחה ומתת-תנאים כתוצאה ממדינות פושעת של כל ממשלות ישראל, על מנת להבין כמה זה צבוע לדבר על "אהבת אחים".
בזמן האחרון, ובמיוחד בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, היו פוליטיקאים מושחתים מוסרית שהבעירו אש בשכונות דרום תל אביב נגד הפליטים ומבקשי העבודה הזרים. התקשורת לא עמדה מהצד ואף העצימה את החיכוך הזה, עד לכדי אלימות וגזענות מיותרת. תושבי השכונות במהותם שוחרי שלום, שומרי חוק ובעלי רצון להתקיים בכבוד. גם ההסתה של הפוליטיקאים וגם הצגתם הגזענית בתקשורת לא קידמה את מאבק השכונות במילימטר.
אין לי צורך ב"אהבת אחים" מלאת צביעות, שכל כולה שנאת האחר.
רק "לבנים" יכולים לארגן הפגנות?
ואיך "ארגוני זכויות האדם" אחראים להפגנות של האפריקנים? רק "לבנים" יכולים לארגן הפגנות? זוהי גזענות לשמה. מי שאחראי להפגנות של הפליטים אלו קודם כל הפליטים, שבאומץ לב עצום עשו את הדבר היחיד שהותירה להם המדיניות הלא אנושית של מדינת ישראל: לצאת לרחובות. אני גאה בים השחור הזה, על אף שהמדינה שונאת אותו ומסיתה אנשים נגדו. יכולתי לבחור במחנה הפשיסטי ולהשמיע מילות גנאי כלפי הפליטים ובכל זאת בחרתי לבוא לדרום העיר, לאזור מלא באנשים חפצי חיים עם משפחותיהם ונשותיהם וילדיהם.
הדרישות של האנשים האלו פשוטות: תנו לנו לחיות. הם אינם מבקשים להשתלט, כל רצונם לשהות כאן תקופה קצרה עד שיימצא הסדר הולם בעבורם ומשפחותיהם. אלה המילים ששמעתי מהאנשים. לא שמעתי שום מילת גנאי או מילות שנאה כלפי השכונות או כל גורם אחר.
מאז שאני ילד קטן במדינה הזאת, מספרים לנו שאנחנו עם של פליטים, שסגרו את כל שערי העולם לפנינו והותירו אותנו מדממים במחנות הצורר הנאצי. והנה יש לנו "בית משלנו", וכבר יש לנו את החוצפה להגיד מי פליט ומי לא פליט מבלי לטרוח לבדוק את בקשתם, בזמן שאנחנו כולאים ומאיימים בכליאה על עשרות אלפי אנשים. לא בשם השכונות המדינה עושה את זה, ואם יבקשו ממני, אני נכנס לכלא יחד איתם.
יש כאן אנשים עם בעיה, ועל המדינה להתייחס אליהם בכבוד ולהפסיק להסית את האש אל השכונות ולסכסך בין הפליטים, מהגרי העבודה והשכונות. להזכירכם ולהזכיר גם לתושבי השכונות של דרום לתל אביב, גם לפני בוא הפליטים והעובדים הזרים, שכונות הדרום היו מוזנחות. זהו מצבה מאז ומתמיד ב"מדינה יהודית"- לא ארגוני זכויות האדם ולא הימין התעניין בכך. ואנחנו רואים אורח פלא איך הדברים משתנים כאשר אנשים מהסוג הנכון והצבע הנכון עוברים לאותן שכונות. אם יש לתושבי השכונות טענות, והן טענות צודקות ביותר, אז שיאחדו את השורות עם הפליטים ותלחמו על הזכויות הלגיטימיות שלכם. תעשו זאת נגד דרכה של המערכת הפוליטית הידועה לנו: נגד השיסוי של קבוצות בקבוצות אחרות.
אבל אני לא משחק את המשחק. אני לא אפול ל"מלכודת הדבש" שהמערכת טומנת לתושבי השכונות, לפיה כביכול אם יעיפו או יכלאו את כל הפליטים - מצבם ישתפר. אני בטוח שלא משנה מה יקרה עם הפליטים, מצב השכונות ילך ויחמיר. ראו את יוקר המחיה, ראו את העלאות המסים והתנהלות המדינה מול אזרחיה. בזמן שהשכונות כועסות על הפליטים, מתחת לרדאר ממשלת ישראל מכה אותנו שוק על ירך.
הכותב הוא פעיל בתנועת התחברות-תראבוט וממייסדי תנועת הפנתרים השחורים
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il