לצד חוקיה שלה, כפופה ישראל לאמנות בינלאומיות שקובעות הסדר מיוחד לפליטים ולמבקשי מקלט. אמנת הפליטים התקבלה לראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה, וברבות השנים הוספו לה תיקונים שונים.
האמנה מגדירה כפליט אדם שנמצא "מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות והשתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית"; אדם שזכויותיו נשללו ממנו בשל מוצאו האתני או עמדתו הפוליטית, ואינו יכול להישאר באותה ארץ או לחזור אליה בגלל הפחד האמור.
לפי האמנה, פליט שביקש הכרה והגנה מהמדינה הבטוחה הראשונה שאליה הגיע במהלך בריחתו ממדינתו, מוגדר כ"מבקש מקלט".
לזכור כי היינו עבדים במצרים
מבחינה משפטית, קיימות בעיות לא פשוטות שונות בהגדרת אדם כפליט. במישור הראייתי, יש לקבוע אם המניע האמיתי שגרם לאדם לצאת את ארצו אכן היה רדיפתו וסכנת החיים שבה היה שרוי, או ששימושו באלה הוא רק מסווה לרצונו החופשי להגר ממדינתו.
האמנה מוסיפה וקובעת שאסור למדינה לגרש או להחזיר פליט "בשום צורה שהיא אל ארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזעו, דתו, אזרחותו והשתייכותו לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית". גישה זו היא חלק מהמשפט הבינ"ל ההומניטרי, ולפיכך מחייבת גם מדינות שאינן צד רשמי לאמנה. לעומת זאת, כלפי מהגרי עבודה אפשר לנקוט יד קמוצה הרבה יותר.
אחר כל הדברים האלה, ראוי לשוב ולהזכיר שלא הכל משפט. ההתמקדות בהיבט המשפטי עלולה לעוות את הדרך הראויה לטיפול בסוגיה, שצריכה להיבחן לאור ערכיה הדמוקרטיים של ישראל, אך לא פחות מכך - לאור ערכיה היהודיים, המצווים עלינו לזכור כי היינו עבדים במצרים.