פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זוג משמיים

      לרגל 40 שנות זוגיות מושלמת החליט ששי קשת, מנהל תיאטרון היידישפיל, להעניק לרעייתו יונה אליאן את התפקיד הראשי ב"מירל'ה אפרת". אלא שבהבימה הרסו לו את התכניות

      אחרי שלוש שעות משותפות עם הזוג הבלתי נפרד ששי ויונה קשת?אליאן נמצאה לראשונה העדות לאנושיות של מערכת היחסים שלהם. הוא דחק בה לצאת מביתם הפרטי שברמת אביב הישנה לכיוון יפו, כדי להספיק לקנות ריהוט גן לגינה המשתפצת. היא היתה עסוקה בלחפש את הטלפון שלה, שהיא לא יכולה לצאת בלעדיו. בסוף, הטלפון נמצא עליה. בתיק. "ככה זה תמיד איתה", קרץ לי ששי במגרש החניה שלהם, מעביר יד אוהבת על הגב שלה, "תמיד יש עוד משהו שהיא צריכה לקחת מהבית, וזה מעכב אותנו".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      וחוץ מזה, חברים, הכול נראה מושלם בממלכה הוותיקה והרומנטית שלהם. מעצמות התפרקו, חומות נפלו והוקמו, מדינות נכבשו, דץ ודצה, רמי וריטה ואפילו יודה ונינט כבר לא. אבל ששי ויונה יחד כבר 41 שנים, טפו טפו טפו.

      חלוקת התפקידים ביניהם ברורה. הוא האופטימי, היא הפסימית. הוא הגרגרן, היא הבשלנית. הוא המעשי, היא החולמת. הוא הפשרן, היא הדעתנית. הוא השתקן, היא הדברנית. ויחד, כל אחד בתורו נלחם עבור האחר.

      הוא, לדוגמה, עשה בחודשים האחרונים הכול על מנת לשחרר אותה מהמחויבות הכובלת שלה לתיאטרון בית ליסין, כדי שתוכל לשחק ביידיש את "מירל'ה אפרת" בתיאטרון היידישפיל שהוא מנהל בשנתיים האחרונות. היא, מצידה, נעלבה בשבילו כשתיאטרון הבימה החליט לצאת, בדיוק באותו הזמן, עם הגירסה שלו להצגה, בכיכובה של גילה אלמגור.

      "להבימה אין אג'נדה משלהם"

      "זה קרה בגלל שלהבימה אין אג'נדה משלהם", היא אומרת בקול הדרמטי העמוק עם חיתוך הדיבור שהפך לסמל הבימתי שלה. הוא מביט בה ושותק. בורר מילים, כיאה למנהל תיאטרון שצריך להיות גם דיפלומט. חלוקת התפקידים ביניהם עובדת מצוין.

      "האמת היא שאני ממש כועסת עליהם והם... הם... אני לא יודעת אפילו מה לומר. אני לא מעריכה אותם. אדם שיש לו אג'נדה לא צריך לחכות לקבל רעיונות מאיזה מכתב שמנהל תיאטרון היידישפיל מוציא, ובו הוא מעדכן את שאר התיאטראות בהצגות שהוא מתכנן להעלות בשנה הקרובה".

      הוא שומע, ולא מסוגל עוד לשתוק. "זה פשוט מעשה נבלה, ואני אומר את זה בזהירות גדולה כמנהל תיאטרון. זו פשוט הוכחה שאין קולגיאליות בתיאטרון הישראלי. יש חוק מוסכם בין כל מנהלי התיאטראות כאן, שבכל פעם שמישהו מחליט להעלות מחזה שכבר אין עליו זכויות, הוא מוציא מכתב לשאר התיאטראות, כדי למנוע מצב שכמה יוצאים יחד עם אותה ההצגה.

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      "בנובמבר 2011 שלחתי מכתב למנהלי התיאטראות ועדכנתי שאני עומד לעשות את המחזה 'מירל'ה אפרת' בשפה המקורית שלו, יידיש. נרא?ה לי נכון להסיר מהמחזה החשוב הזה את האבק ולהעלות אותו בשפה המקורית שבה הוא נכתב, בסוף המאה ה?19. יונה כבר עשתה את התפקיד בעבר בעברית, אז נשאר לי לשכנע אותה לנסות להתמודד איתו ביידיש.

      "קיבלתי את ברכתה של ציפי פינס, ואפילו דיברנו על סיבוב משותף של ההצגה גם בבית ליסין. ואז אני שומע פתאום שהבימה גם כן יוצאים עם ההצגה הזאת. כעסתי נורא. הרי הקהל שמגיע אלינו הוא גם הקהל שהולך אליהם. ועכשיו זה עשוי לנגוס בקהל שיגיע אלינו - בכל זאת, אנחנו יותר קטנים".

      רצת לראות את התוצאה שלהם?

      "לא. אבל היו מספיק נשמות טובות שדיווחו לי מה קורה שם".

      ומה הן אמרו?

      "אני לא מבקר תיאטרון. אמרו מה שאמרו".

      נשמע שזה יותר כואב לך מאשר מרגיז אותך.

      "זאת בדיוק התחושה. התחושה היא שהחברים שלי למקצוע, שאת חלקם אני מכיר שנים מכל מיני צמתים בקריירה ומניהול באמ"י ובאשכולות (הגוף שאחראי לחלוקת התמלוגים ליוצרים; י"א), תקעו לי סכין בגב. לא ספרו את התיאטרון שלי. זלזלו ביחסים הנורמליים שהיו עד עכשיו. תשמע, יש מלחמות בין התיאטראות, זה לא סוד. אבל אני לא רציתי להיגרר לתוך הדבר הזה. עכשיו נגררתי לזה בעל כורחי".

      כי אתה עומד בראש תיאטרון קטן ואתה לא יכול מול הגדולים?

      "כי זה פשוט לא האופי שלי, זה הכול. גם הקטנים יכולים לפגוע בגדולים, לפעמים אפילו בדרכים מקוריות ומפתיעות יותר, כי אין מהם ציפיות. זה היה משחק מלוכלך ומהלך לא ראוי. באותו מכתב שהפצתי בין מנהלי התיאטראות הצהרתי שאני מתכוון גם להעלות את 'הדיבוק'. תיאטרון גשר עדכן אותי שגם הם מתכננים לצאת עם הצגה שמבוססת על 'הדיבוק', אבל היא תהיה מאוד שונה. הערכתי את העדכון שלהם ודחיתי את ההצגה שלי לשנה הבאה. ככה צריך לנהוג".

      יונה: "זה הרגיז אותי מאוד, כי זה נגס לי בקהל. אבל כרגע, רגע לפני שההצגה יוצאת, אני עסוקה בלהיות הכי טובה שיש, ולא בהתנהלות המלוכלכת של הבימה. אתה יודע מה מירל'ה אפרת הייתה אומרת על זה ביידיש? 'עס איז מיר ניחא'. שיהיה. זה לא משנה לי".

      "אנחנו תרבות בלי שורשים"

      שניהם רואים בהעלאת ההצגה הזאת דווקא על בימת היידישפיל ודווקא בשפה העתיקה והנכחדת סגירת מעגל אישית ושליחות תרבותית. לא פחות. אליאן פוצחת במונולוג נרגש על השפה ששמעה בבית הוריה, ושבחרה להתכחש לה במשך שנים.

      "אומרים שכשאדם מגיע לשלב השלישי של החיים שלו, אחרי שבנה את עצמו ואת הילדים שלו, יש לו צורך לחזור אל עצמו. אל הילדו?ת ואל ההורים שאינם. כבר תקופה ארוכה, מאז שששי מנהל רומן עם היידישפיל, עוד מהימים שהוא התארח שם במסגרת הצגות שעשה, דגדג לי הרצון לעשות משהו עם היידיש שלי".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      לא ידעתי שאת דוברת יידיש.

      "גם אני לא", היא צוחקת. "כלומר ידעתי, אבל הדחקתי. הכחשתי. גדלתי בבית של פליטי שואה. בית לא קל, עמוס בסיפורי אימה וזוועה ממחנות ההשמדה. מבחינתי, השפה הזאת הייתה מקושרת לשם. לכל מה שקרה שם ולכל מה שסופר, ובעיקר לא סופר.

      "במקביל, בארץ טיפחו את העברית ואת הצבר הישראלי, ועשו הכול כדי לטשטש את היידיש. זאת הייתה שפה של פליטים, והמדינה התביישה בהם. קראו להם 'פליטים', 'צאן לטבח', 'גלותיים'. גם אני התביישתי בהורים שלי, שהיו גלותיים. ובגלל שהם נפטרו בגיל צעיר יחסית, אפילו לא הספקתי לסגור איתם מעגל ולהתנצל על שטשטשתי את העבר האמיתי שלי".

      ששי: "טשטוש זאת מילה עדינה. אתה יודע שבתחילת ימי המדינה היה פה חוק שאסר על שחקנים להופיע ביידיש? זאת הייתה עבירה של ממש, שהיו יכולים בגללה לעצור שחקן. בגלל זה המשפחה של מייק בורשטיין עזבה את הארץ. אז מה עשו אנשים שרצו לראות הצגות ביידיש? הגיעו לתיאטרון בארבע אחר הצהריים, שתו קפה ושיחקו קלפים, וכשהשוטרים הגיעו הם ראו פעילות חברתית סתמית. אחרי שהשוטרים הלכו, ההצגה הייתה מתחילה. בגלל זה עד היום הקהל הוותיק של היידישפיל מגיע שעה וחצי לפני ההצגה. כוחו של הרגל".

      "לא חינכו אותנו לכבד את העבר שלנו"

      יונה: "גדלנו בתקופה שהמדינה, מתוקף החוק ומשרד הפנים, מחקה את העבר של היהודים שהגיעו לכאן, כדי לייצר קהילה חדשה. זה לא קרה רק עם האשכנזים, אלא גם עם הספרדים. מחקו אותם וכיסחו אותם. אמרו להם: 'השפה שאתם מדברים בה היא ערבית. פה מדברים רק עברית'.

      "אתה יודע איזו תרבות מפוארת ומדהימה יש לאנשים שהגיעו מעיראק, מסוריה, מתימן ומשאר ארצות המזרח? שמעת פעם את התזמורת האנדלוסית? איזה עושר מדהים יש במוסיקה שלהם. פעם קראתי שירה עיראקית שאח של ששון גבאי תירגם, ונפעמתי.

      "מצד אחד אני מבינה את מה שניסו לעשות. גם בעולם, כשעשו מהפכות, מחקו את הישן. מצד שני, הצמיחו כאן תרבות עברית?ישראלית שאין לה שורשים. אי אפשר לצמוח באוויר, בלי החיבור לקרקע. בכל מקרה, פתאום צמח אצלי געגוע לשפה, לתקליטים ביידיש של ההורים ולמהדורת החדשות ביידיש, שהייתה נשמעת אחר הצהריים מכל בית בשכונה. בתקופה ההיא התביישתי בזה, היום אני מתגעגעת".

      ששי: "גידלו אותנו להיות אורי מ'הוא הלך בשדות' וירון זהבי מחסמב"ה. לא חינכו אותנו לכבד את העבר שלנו".

      יונה: "ובגלל זה הפכנו להיות תרבות מעתיקנית. היו פה שנים שניסינו לחקות את התרבות הצרפתית עם המוסיקה הצרפתית והקולנוע הצרפתי, ועכשיו אנחנו בעידן האמריקני של התרבות שלנו. הכל פה נהיה אמריקני. מהיר, קצבי, ובאנגלית. כל תרבות הריאליטי היא תוצר ישיר של התרבות האמריקנית. אז החלטתי לנקוט עמדה ולשחק ביידיש. להחזיר עטרה ליושנה".

      "הספידו את קבל התיארטון - והוא ממשיך להגיע"

      למי להחזיר? הקהל היידישאי הולך ונעלם מן העולם. אולי זאת בכלל מלחמה אבודה.

      ששי: "מאות שנים מספידים את היידיש, אבל היא ממשיכה לבעוט ולהיות עסיסית וחכמה. זה לא סתם שיש בה התעניינות כל כך גדולה ושלומדים אותה באינספור בתי ספר ואוניברסיטאות בארץ ובעולם. אפילו אונסק"ו הבינו שזאת שפה חשובה והכריזה עליה כשפה מוגנת".

      יונה: "אתה יודע כמה ספרים ומחזות ביידיש נכתבו? אתה יודע כמה סרטי קולנוע נעשו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם? עשרות סרטים!"

      ששי: "עובדה שהספידו את הקהל שלנו, והוא ממשיך להגיע לתיאטרון. ולא מדובר רק על בני שבעים. יש גם בני חמישים, ואפילו צעירים יותר, שבאים מסקרנות".

      סקרנות ל?מה?

      "מתגעגעים! מתגעגעים לשפה של סבא וסבתא. התהליך הזה שעבר על יונה עבר גם עלי. אני נולדתי בקיבוץ גליל ים ליד הרצליה, וגם אצלנו ביקשו למחוק את היידיש, למרות שאני זוכר שהמבוגרים דיברו יידיש כדי שלא נבין אותם. אבל חוץ מזה כולם ביקשו להיות צברים, ופשוט השמידו את זכר השפה. כששמוליק עצמון, המנהל והמייסד של היידישפיל, הזמין אותי לפני כמה שנים להתארח בכמה הצגות, שאלתי את עצמי, מי יהיה המטורף והמשוגע שייכנס לנעליים שלו כשהוא יפרוש?"

      ואז קיבלת את ההצעה להיות המטורף הזה.

      "כן, וזה היה הלם מוחלט. לא חלמתי על זה מעולם, זה לא עבר לי בראש. הייתי בשוק מוחלט. נכון שתמיד הייתה לי סימפתיה לתיאטרון הזה, ונרתמתי כשחקן לכל מאבק שלהם, והלכתי לפגישות עם ראש העיר כנציג השחקנים שבאו לבקש בית קבע לתיאטרון - אתה יודע, למשל, שעד היום, 25 שנים אחרי שהוא הוקם, אין לתיאטרון הזה אולם קבוע? קשה לייצר ככה הזדהות בין קהל לבין מקום. אבל הייתה לי דילמה לא קטנה. היה ברור לי שאני נכנס למשימה תובענית, שתשנה את חיינו הנעימים. בסוף החלטתי ללכת על זה, מתוך שליחות".

      ואיך אתה מתמודד עם העובדה שהקהל שלכם הולך ונעלם?

      "מנצל את כל הקשרים שייצרתי במשך השנים כדי להביא אלינו את הטובים ביותר. והנה יש אצלנו את מייק בורשטיין, ליא קניג, אילן דר, דבל'ה גליקמן, טוביה צפיר, אודיה קורן, ועכשיו גם יונה".

      אתה בטוח שהם באים כי זה אטרקטיבי? יכול להיות שהם פשוט צריכים עבודה.

      "ליא קניג צריכה להתפרנס? דבל'ה? אודיה? כולם שחקנים מצליחים ועסוקים. למה הם צריכים את כאב הראש הזה של ללמוד טקסט ביידיש ולהתמודד עם שפה שלא שגורה בפיהם? התשובה היא געגוע. געגוע לשפה, לתרבות אחרת, לחומרים אחרים, לאיכות. אילן דר אמר לי: 'יש לי חוב להורים שלי'.

      "לא מזמן ראיתי בקהל מאמן כדורגל מאוד ידוע. לא מישהו שהיית מצפה לראות באולם היידישפיל. שאלתי אותו 'מה אתה עושה פה?' והוא ענה לי בעיניים נוצצות: 'אני מתגעגע'. לא מזמן הגיעה משפחה מנהריה עם הבן הצעיר, בן 30, שרצה ללכד את המשפחה. האולם מלא לגמרי בכל הצגה.

      "תשמע, ארון הספרים היהודי עמוס בכל טוב, וצריך לנער ממנו את האבק. זאת המשימה שלי. עשיתי חיבור עם בית הספר למשחק בית צבי, ובמסגרת השנה האחרונה ללימודים הם לומדים יידיש. שתי שחקניות כבר נקלטו אצלנו. יש לנו מספר לא קטן של שחקנים צעירים, שלמדו את השפה ועובדים בתיאטרון. לפני כמה חודשים העלינו את 'מונולוגים מהקישקעס', שזאת הצגה שכולה של צעירים, והקהל נוהר. אנחנו עומדים להעלות את חנוך לוין והלל מיטלפונקט".

      יונה אליאן, ששי קשת (רפי דלויה)
      (צילום: רפי דלויה)

      אם יציעו לשחקן צעיר תפקיד גדול אצלכם ותפקיד משני בתיאטרון אחר, מה לדעתך הוא יעדיף?

      "שחקנים צעירים מבינים שכשהם לומדים את השפה, הם פותחים לעצמם עוד אפשרויות עבודה. אנחנו אמנם לא מפעל גדול, אבל אנחנו משפחה, ומי שמגיע לשחק אצלנו מתאהב ורוצה לחזור ולחזור. תראה מה קרה לי. באמצע החיים, עזבתי את כל העיסוקים שלי, ובעיקר את החופש שהיה לי לבחור איפה לשחק ומתי לשחק, וכבר שנתיים וחודש שאני מחויב לזה. ותאמין לי שאני לא עושה את זה מטעמי שכר או אגו. ראיתי בזאת חובה לשמר את התרבות שלנו".

      אפרופו שימור תרבות, יש פה כבוד לתרבות ולאמנים?

      יונה: "אנחנו מדינה שאוהבת את אמניה מתים. כשמישהו מת, יש סביבו פסטיבל זמני, ואז הכל נרגע ונשכח. מצער מאוד שבמהלך החיים אנחנו לא מקבלים פה תמיכה אמיתית. בהספדים אנחנו אלופים. בשאר הרבה פחות. התיאטרון הישראלי לא מקבל אפילו אחוז אחד מתקציב המדינה. אפס נקודה אפס אפס אפס משהו. למה? אחר כך מתפלאים שאין פה תרבות ואין פה חינוך ואין פה ערכים?"

      ששי: "נעשו כל כך הרבה מחקרים בעולם שמצביעים על כך שקהילות שבהן התיאטרון פעיל ומתפקד הן הרבה יותר בריאות, והכלכלה שלהן טובה יותר".

      יונה: "אבל פה מסרבים להפנים את זה. מעדיפים במקום זה הצפה של תוכניות ריאליטי. ועוד מאותו סוג. כל ערב תחרות מוסיקה או תחרות אוכל. לפחות אם היה גיוון".

      ששי: "מטמטמים את הקהל עם הטלוויזיה, ואחר כך לא מבינים למה קשה להביא אותם לראות חומרים שדורשים מחשבה".

      יונה: לאורך השנים נפגשנו עם כל ראש ממשלה ועם כל שר אוצר וכל שר תרבות, ואין שום שינוי. לפעמים יש לנו תחושה שנחמד להם שאנחנו עולים לכנסת כדי להצטלם איתם ולשלוח את זה לעיתון. זה נחמד ליחסי הציבור שלהם. אבל תוצאות אין".

      ששי: "אם רק היו מפנים תקציב של מטוס אחד לתיאטרון, לספריות ולתזמורות, הדברים פה היו נראים אחרת".

      יונה: "אמרתי פעם לאריק שרון, שיצירה תרבותית שמסתובבת בעולם היא שגרירה הרבה יותר גדולה ממאה נספחי תרבות שמפוזרים ברחבי העולם. תראה איך חוק הקולנוע שינה פה הכל. פתאום יש פריחה של סרטים ישראליים, ושנה אחרי שנה אנחנו מגיעים לתחרויות הכי חשובות בעולם. פתאום מבינים שאנחנו לא רק מדינה של פוליטיקה.

      "אמרתי לשרון: העם היהודי לא שרד בזכות הטנקים שלא היו לו, ולא בזכות מרד גטו ורשה, אלא בזכות היכולת היהודית לשרוד. בזכות היחד והתרבות. אסור לרצוח את התרבות שלנו. זה מה שמחבר בינינו. כואב לי הלב כשאני רואה נגנים של תזמורות, שלא מקבלות תקציב, מנגנים ברחוב. זאת טרגדיה של ממש".

      ששי קשת, יונה אליאן (אביב חופי)
      (צילום: אביב חופי)

      את לא חושבת שכל הטקסט על היעדר תקציבים לתיאטראות הוא קצת דרמטי כשנחשפות בתקשורת משכורות העתק של חלק מבכירי התיאטרון? הרי גם את טאלנטית.

      "נכון, אני מקבלת משכורת משביעת רצון, אבל אני לא קבועה בתיאטרון ואין לי פנסיה. יש המון בלוף בכל הנתונים שהתקשורת אוהבת לפרסם, כשמציירים את השחקנים פה כתאבי בצע. אני מקבלת משכורת שממנה אני צריכה להפריש לעצמי פנסיה ושלל ביטוחים, כי אף אחד בממשלה לא דואג לעתיד של השחקנים. מה לעשות שתרבות הכוכבים מחלחלת גם לתיאטרון, וזאת אחת הדרכים לגרום להצגה לרוץ תקופה ארוכה.

      "גם בברודוויי מבינים את זה. עכשיו עולה שם ההצגה 'בגידה' של פינטר, ובתפקיד הראשי דניאל קרייג מג'יימס בונד. אז אנשים אולי באים לראות את קרייג, אבל ככה הם נחשפים לפינטר".

      "אנחנו חיבור משמיים"

      והנה הגענו לחלק השחוק של הכתבה. הקטע שבו יסופר בפעם המי יודע כמה על ששי (66) ויונה (63), השחקנים שהכירו על הסט של הסרט "נורית" בשנת 1972, ומאז לא נפרדו. הוא פרץ לתודעה במסגרת להקת הנח"ל והפך לאליל נוער עם שחרורו; ברזומה שלו אפשר למצוא פסטיבלי זמר וילדים, מופעי בידור, מחזות זמר, וכמובן את סידרת הטלוויזיה המיתולוגית "שלוש, ארבע, חמש וחצי" לצד רעייתו.

      היא הפכה בסיום לימודי המשחק באוניברסיטת תל אביב לשחקנית מבוקשת בהבימה, הקאמרי, חיפה ובאר שבע, והייתה אחת השחקניות הפופולריות בקולנוע של שנות השבעים והשמונים. בהמשך השתתפה באינספור סדרות טלוויזיה שהאחרונה שבהן היא "סברי מרנן", עד שהפכה לפנים הכי מזוהות עם תיאטרון בית ליסין.

      גם הילדים הלכו בדרכם: אריאל (34) מוסיקאי, אשתו, גל דה?פז, זמרת, ומאי (23) החלה לאחרונה ללמוד בבית הספר למשחק של ניסן נתיב. "אכלנו אותה", צוחקת אליאן צחוק גדול, "אנחנו צריכים לפרוע את כל קופות ההשתלמות, כי אין אף אחד בבית שיעשה סטארט?אפ וידאג לעתיד שלנו. אבל אנחנו מאושרים עבורם, שעד כמה שזה עולם תובעני ואכזרי, הם מאושרים".

      ששי: "לא היינו תומכים בהם תמיכה מלאה אם הם היו בינוניים. לטעמנו הם מאוד מוכשרים".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      כנאמר, שלא ביידיש, "כל קוף בעיני אמו - צבי".

      יונה: "מאי שחקנית נהדרת. היא תהיה טובה יותר מאמא שלה. באחריות. ראיתי כבר מספיק שחקניות צעירות בחיי בשביל לדעת שיש לה את זה בענק".

      יש לה בכלל סיכוי להיות שחקנית עצמאית כשמעל ראשה מרחף צל עצום, לא של הורה אחד אלא של שניים?

      ששי: "בחיים לא אוכל להיכנס לראש של ילד שנולד לאדם מפורסם, ובטח לא לראש של ילד ששני הוריו מפורסמים. זה מאבק מאוד גדול בעצמאות ובהגדרה האישית. הבן שלנו, לדוגמה, 'ברח' מאיתנו לפאריס לשלוש שנים, כי רצה ליצור בזכות עצמו. אני יודע שמאי הלכה לבחינות בניסן נתיב בלי לומר את שם המשפחה שלה. קצת נעלבתי, אבל אני יכול להבין את זה. היא רוצה לעשות את זה בדרכה שלה.

      "אנחנו מאוד רוצים לעזור לילדים ולמנוע מהם את המהמורות שבדרך, אבל הם פשוט לא מוכנים לקבל עזרה. הם רוצים לעשות את זה בדרכם שלהם. אין לי מה לומר על זה, מלבד להביע את מלוא הערכתי".

      יונה: "נו, גם אני לא הקשבתי להורים שלי ועשיתי מה שרציתי".

      ששי: "הילדה דעתנית ואמביציוזית כמו אמא שלה".

      יונה: "וזה רע?"

      ששי: "מישהו אמר משהו רע?"

      אתם יודעים שהפכתם ל"זוג המושלם", 41 שנים יחד נשמע כמו שיא. וזה בתקופה שגירושים בין מפורסמים הפכו לטרנד.

      ששי: "אם מירל'ה אפרת לא יצליח יכול להיות שאתגרש מיונה".

      יונה: "אל תאמין לו. משהו במדינה הזאת צריך להישאר יציב, לא?"

      אז בואו נתפשר על זה שתגידו לי מה ההרגל המגונה של האחר שעדיין מפריע לכם.

      שתיקה. ואז יונה צוחקת: "הוא מתרגז מזה שאני לא סוגרת את משחת השיניים, ואני מתעצבנת על זה שהוא מתבלבל בין 'שנ?י' ו'שת?י' אחרי כל השנים. בזה הוא לגמרי נשאר קיבוצניק".

      ששי: "אנחנו משלימים. היא הרצל, אני בן?גוריון. היא ההוגה, אני המבצע. כבר ב'נורית' היה אפשר להבין שזה חיבור משמיים. הצד הטוב שלי הוא ימין, והצד הטוב שלה הוא שמאל, כך שתמיד הסתדרנו במיקומים של הסצנות המשותפות. רגע, עכשיו זה החלק בראיון שבו אתה צריך לשאול אותנו 'מה סוד ההצלחה של הזוגיות שלכם?'"

      השתגעת? שאפול למלכודת הזאת?

      יונה: "כי יש לנו מלא תשובות מוכנות בשלוף".

      ששי: "יש מלא פאנצ'ים".

      יונה: "אבל ברצינות, יש תשובה אחת שהתבהרה לנו בשנים האחרונות. החיים שלנו כל כך סוערים בחוץ ובאמנות שלנו, שבחיים הפרטיים אנחנו פשוט מחפשים את הרוגע והשקט. אין לנו צורך בריגושים מעבר לעבודה שלנו. יש לנו מספיק פרמיירות משלנו, כך שאין לנו עניין לצאת בערב חופשי לבכורות אחרות ולהצטלם. אנחנו הכי נהנים לשבת פה בסלון, לראות יחד טלוויזיה, לאכול ולהחזיק ידיים".