בשבילם זה קו אדום, עבורנו זה נהר של דם

הפעימה האחרונה של שחרור האסירים הפלסטינים, בלילה שבין שני ושלישי, עוררה שוב, וכצפוי, סערה פוליטית. מימין ומשמאל הוטחה ביקורת בהחלטת הממשלה. הגדילו לעשות שר השיכון אורי אריאל, שביקר בחריפות את הצעד, כאילו הוא אינו חלק מהממשלה שאישרה אותו; וכמובן ראש הממשלה עצמו, בנימין נתניהו, שלמחרת גינה את החגיגות ברשות הפלסטינית, כאילו לא הוא עצמו אישר את שחרור האסירים.

מטבע הדברים, התקשורת כאן עסקה פחות בהשלכות שהיו לצעד על הפלסטינים. השחרור, שתוכנן תחילה לליל יום ראשון, נדחה ב-24 שעות משיקולים לא-ברורים, והרשות הפלסטינית שיגרה לוושינגטון מחאה בעניין. אולם עבור מחמוד עבאס (אבו מאזן) והנהגת הפתח, קשה לדמיין עיתוי טוב יותר מאשר ה-31 בדצמבר, שכן הכיסוי התקשורתי הנרחב של שחרור האסירים גלש לסיקור חגיגות יום השנה ה-49 להקמת פתח, שצוינו למחרת.

יותר מבכל מקום אחר, התוצאות הורגשו דווקא ברצועת עזה: עשרות אלפים מתומכי הפתח העזו לצאת לרחובות, על אף החשש מעימותים עם משטרת חמאס. עבור יו"ר הרשות וצמרת הפתח, אלה ימים של נחת. הוא מצטלם עם אסירים ותיקים משוחררים, הסקרים האחרונים מעידים כי חמאס נחלש, לעומת התייצבות במעמד הפתח. הציבור, ברובו לפחות, מגלה חיבה כלפי אבו מאזן. הוא אינו חושש מעימותים עם ארה"ב וממשיך לאיים על ישראל בפנייה לאו"ם, כאילו הייתה זו לפחות פצצת גרעין איראנית שתמחק את מדינת היהודים.

רגע לפני שהאסירים עברו לחזקת משפחותיהם, הספיק אבו מאזן לצאת בנאום נרגש, שנדמה שכמעט הועתק מנאומו בפעימה הקודמת לפני שלושה חודשים, אז הבטיח כי לא יהיה הסכם שלום ללא שחרורם של כל האסירים. אלא שהפעם, הוא התייחס בדבריו גם לבקעת הירדן, והדגיש שמדובר באדמה פלסטינית. "זהו קו אדום מבחינתנו", אמר.

אבו מאזן, כמובן, גם הגיב להחלטת ועדת השרים בישראל, שיזמה הצעת חוק חדשה לספח את הבקעה. לפלסטינים לקח יום או יומיים כדי להתעשת, ולהבין שזו פרובוקציה של חוגי הימין בליכוד ולא יותר מכך. שר החוץ הפלסטיני ריאד אל-מאלכי הסביר באחד הראיונות שזהו עוד אחד מאותם בלוני ניסוי של הימין הקיצוני בישראל. אלא שבלי קשר לכך שהחלטת ועדת השרים חסרת משמעות, נראה כי בקעת הירדן, כמו גם הסדרי הביטחון שיהיו בין שתי המדינות למקרה שיפרוץ כאן שלום, הופכים להיות לאחד המכשולים המרכזיים בפני מאמציו של שר החוץ האמריקני ג'ון קרי.

קרי בא לכאן ביום חמישי, לביקור העשירי בישראל וברשות הפלסטינית. בעוד שבועיים הוא צפוי לחזור לביקור נוסף. השבועות האחרונים ניסה קרי - באמצעות הגנרל ג'ון אלן - להגיע לנוסחה, שתרגיע את החששות הביטחוניים של ישראל מצד אחד, ושלא תפגע בכבוד הלאומי הפלסטיני מצד שני.

דבר דומה ניסה הגנרל ג'ים ג'ונס לעשות בימי ממשל בוש. אולם המאמצים של אלן לא הביאו לפריצת דרך. שני הצדדים "נאחזים" בבקעה ובנהר הירדן ומסרבים להרפות. אבו מאזן טען בחודשים האחרונים כי ישראל למעשה חוזרת בה מהסכמות שאליהן הגיעה עמו בימי ראש הממשלה אהוד אולמרט. בדיקה עם כמה גורמים, משני הצדדים, מעלה כי כרגיל, המציאות מעט יותר מורכבת.

ב-2007, עיצב אגף התכנון בצה"ל את תפיסת הביטחון של ישראל לקראת הסדר שלום עם הפלסטינים. התפיסה הזו דיברה מפורשות על הצורך בנוכחות צה"לית בבקעת הירדן, לתקופה ארוכה, לא מוגדרת. על בסיס תפיסת הביטחון הזו, ניסח שר הביטחון אהוד ברק מסמך שזכה לכינוי "שמונה הנקודות", שאותו ביקש להציג לנשיא ג'ורג' בוש בביקורו הראשון בישראל בינואר 2008.

המסמך, שמזקק למעשה את אותה תפיסה ביטחונית ישראלית, תורגם לאנגלית והועבר לנשיא האמריקני. במהלך ביקור בוש, סקר ברק את העקרונות המופיעים בו והסביר לנשיא את הצורך בנוכחות ישראלית ארוכת טווח בבקעה, במונחים של "שנות דור", כפי שמגדירים זאת כמה מהאנשים שהיו מעורבים בתהליך בצד הישראלי.

לא היה כאן חידוש גדול. למעשה, מאז שנות ה-90 ומאז ימיו של יצחק רבין כראש ממשלה, מערכת הביטחון לא שינתה את עמדתה בנושא הבקעה. השבוע הסביר לי בכיר ישראלי, כי ללא נוכחות ישראלית בבקעה, "יהיו כאן נהרות של דם", לא פחות. השינוי היחסי הוא בנכונות לוותר על ריבונות ישראלית בבקעה. גם הצורך שהיה בשנות ה-90 בפריסה של חטיבות שלמות, הצטמצם והפך לנוכחות של כוחות מצומצמים יותר. ואולם, מערכת הביטחון בישראל, לא דיברה על המועד שבו ידוללו הכוחות או על העת של יציאתם המוחלטת מאזור הבקעה. ומה עוד כלל המסמך של ברק? התייחסות לפירוזה של המדינה הפלסטינית, לאכיפה של הפירוז - באמצעותה הסדרי ביטחון על הגבול אך גם בתוך המדינה הפלסטינית (פיקוח של כוחות בינלאומיים, לדוגמה) - ומיקום של תחנות התראה בגדה, יכולת פעולה של צה"ל במצבי חירום, שליטה במרחב האווירי לצרכים אופרטיביים ועוד.

בשום שלב, לא במסמך ולא בדיונים רשמיים מול האמריקניים, לא עלתה הדרישה ששר הביטחון משה יעלון מעלה כעת, לאפשרות למעצרים בתוך שטחי המדינה הפלסטינית. לכל הגורמים שהיו מעורבים אז במו"מ, ישראלים ופלסטינים שעמם שוחחתי, היה ברור שסעיף כזה לא יעבור.

הגנרל ג'ים ג'ונס, שנשלח על ידי שרת החוץ לשעבר קונדוליזה רייס כדיי לייצר הסכם ביטחוני, ניסה לגשר על הפער מול הצד הפלסטיני, שדרש שלא תהיה נוכחות ישראלית בבקעה. הרעיון של ג'ונס היה שהנוכחות הישראלית הצבאית תסתכם בכמה שנים (5-3) ואז יתפרס במקום כוח בינלאומי על בסיס נאט"ו ובהובלת צבא ארה"ב. הגנרל האמריקני שילב גם שלל אמצעים טכנולוגיים (בדומה לתוכנית של הגנרל ג'ון אלן) שאמורים היו להרגיע במשהו את החששות הישראלים. ג'ונס הציג את עיקרי התוכנית שלו לאבו-מאזן ברמאללה, שהבין שישראל מסכימה לכך, על אף שעדיין לא הייתה הסכמה שכזו לפחות לא במערכת הביטחון.

לעומת זאת, ראש הממשלה אולמרט תמך בהמשך בתוכנית, וביקש מהצד האמריקני להציגה לפני מערכת הביטחון בישראל. התוכנית לא הוצגה מעולם. בשורה התחתונה, ההצעה להסכם שלום שהציג אולמרט לאבו מאזן בספטמבר 2008, כללה יציאה ישראלית מבקעת הירדן לאחר שלוש שנים. אך ההצעה של אולמרט לאבו מאזן מעולם לא הועברה לידיו כהצעה רשמית. מכאן, שהסכמה ישראלית רשמית ליציאה מהבקעה, לא הייתה.

ויחד עם זאת, הדברים של אולמרט מתפרשים, וכנראה בצדק, על ידי אבו-מאזן, כנכונות של ישראל לנסיגה מהבקעה. אלא שבינתיים אולמרט התחלף, ולנתניהו יש עמדות שונות לגמרי. באין הצעה רשמית מצד ישראל, כנראה שגם נתניהו צודק, וישראל מעולם לא הסכימה לצאת מהבקעה. מתברר שלשם שינוי כולם צודקים. כל כך צודקים שעוד בטרם החל דיון על סוגיות הליבה של הסכם השלום (ירושלים, פליטים, גבולות), שני הצדדים עדיין תקועים בהתגוששות סביב הסדרי הביטחון.

העמדה הירדנית באשר לעתיד הצד המערבי של בקעת הירדן, לוטה בערפל. מצד אחד פרסם אחד מכלי התקשורת הערביים דיווח כי ירדן מתנגדת ליציאה של הכוחות הישראלים מבקעת הירדן. עד לרגע זה, הדיווח לא הוכחש. אלא שבסוף השבוע שעבר הביע ראש הממשלה הירדני, עבדאללה א-נסור, דאגה אמיתית מפני "כוונה" של ישראל לספח את הבקעה. לדבריו, החלטה שכזו תהווה הפרה של הסכם השלם בין המדינות . "אנו מתנגדים לכך בתוקף, ולא נשב בחיבוק ידיים", אמר לחברי פרלמנט שנפגשו עמו. גם דובר הממשלה בעמאן, מוחמד אל-מומני, אמר כי עמדת ירדן הברורה היא שכל שטחי הגדה ועזה הן אדמות תחת כיבוש, וחייבות להיות תחת המדינה הפלסטינית.

הדברים הללו אינם סותרים, כמובן, את הדרישה הישראלית שלצה"ל תהיה נוכחות בבקעה. בכירים ישראלים שעמם שוחחתי, טוענים כי עמאן מדברת בשני קולות: מצד אחד תמיכה ברורה בעמדה הפלסטינית, אך בחדרי חדרים נשמעים קולות אחרים, המביעים חשש מחיבור בין הגדה המערבית והמזרחית ללא נוכחות ישראלית בתווך.

הערפל שמפזרים הירדנים, כנראה, לא יימשך זמן רב. בעמאן מציגים בימים האחרונים דרישה חדשה, מעט מפתיעה: להצטרף למו"מ בין ישראל והפלסטינים, ומיד. ייתכן שהחשש מהפתעות שמתכנן הצד האמריקני או מ"ערוץ חשאי" בין אבו מאזן ונתניהו, הביאו את ראש הממשלה לשעבר, מערוף אל-בחית (הנחשב לאחד ממקורביו של המלך עבדאללה) לומר השבוע דברים יוצאי דופן: לדבריו, על ירדן להשתתף ולהיות נוכחת בכל מו"מ עתידי כדי להגן על האינטרסים שלה. "לא ייתכן שנצפה בהנאה מאחורי החלון", צוטט על ידי העיתון הלונדוני אל-חיאת, בהתייחסו לשיחות בין ישראל והפלסטינים. אל-בחית הוסיף כי חייב להיות נושא ונותן ירדני שיצטרף מיד לשולחן המו"מ כדי לוודא שירדן לא תהיה זו שתשלם את מחיר השיחות.