הדוסים צריכים לגור איפשהו - תחליטו אתם איפה

איך הפך היישוב חריש להצלחה הנדל"נית של השנה?", תהתה הכותרת בשער אחד ממוספי הכלכלה בחודש החולף. בכתבה תוארו גלגוליו הרבים של המקום - מקיבוץ נטוש, דרך הניסיונות לייעד את המקום לחרדים, ועד למצב כיום - עיר המשפחות הצעירות של ישראל. ראשית, מזל טוב לרוכשים. מקום חדש וטרי הוא תמיד מראה מלבב. פניה של העיר לעתיד - ואנו לא נבוא לעסוק כעת בעבר. הוא היה ונגמר. אולם בכל זאת, חשוב לבחון את הגורמים שהביאו לביטולה של העיר החרדית המתוכננת. לא בשביל התחשבנות קטנונית - אלא בכדי להחליט על מודל המגורים הנכון לחברה בישראל.

המקל הראשון שנתקע בגלגלי "עיר הדוסים" של הצפון היה החלטת בית המשפט בחיפה, לפיה המכרזים חייבים להיות פתוחים לציבור הרחב. הניסיונות לשווק את העיר כולה במכרז אחד מותאם לחרדים - נפסלו על הסף. ההיגיון שעמד מאחורי ההחלטה היה כי עיר בישראל צריכה להיות פתוחה לציבור הרחב ולא להוות תחום יישוב עם אוכלוסיית יעד מוגדרת מראש.

במבט ראשון, זה בהחלט נשמע צודק. אולם מבט שני ייאלץ להתמודד עם עובדה בסיסית פשוטה: החרדים צריכים לגור היכן שהוא. איך שלא תהפכו את זה, הם יהיו חייבים לקבל את ארבעת הקירות וקורת הגג שלהם. בבני ברק ובירושלים כבר אין מקום להכניס מחט. הדבר נכון לגבי מרבית הערים החרדיות. וזו בדיוק "הבעיה" עם החרדים: נוסף לכל הצרות, הם גם צריכים בית.

אינני אוהב את הביטויים"אתם" ו"אנחנו", אולם בשורות הבאות איאלץ להשתמש בשפה הזו - ולו בכדי להבהיר את הנקודה. עמכם הסליחה, ומיד אחר כך נשוב להיות אחים אוהבים.

בינינו, בואו נודה על האמת: אתם רוצים שנגור בשכונות משלנו. אין לכם כוח שנסתובב לכם בין הרגליים. יש לנו יותר מדי ילדים ואנחנו עושים הרבה רעש. למה לכם. גם אנחנו רוצים לגור בשכונות משלנו. ככה טוב לנו. החרדיות, בבסיסה, מאמינה בהגבהת החומות בינה לבין העולם הרחב. הסתגרות קיצונית או שמירה על הצביון החינוכי? זה לא הדיון כאן. כל מי שמבין דבר או שניים בחרדים, יודע שהדבר האחרון שמעניין אותם הוא להשתלט על החילונים או לשנות את אורח חייהם. אנחנו אולי מתפללים בלבנו שכל היהודים ישמרו שבת, אך בכך זה מסתכם. ביום-יום, החרדים מעוניינים לחיות את חייהם בפינה קטנה ומרוחקת. בחריש, לדוגמה.

וזה בדיוק האבסורד שהתרחש כאן: הרעיון שעמד מאחורי חריש היה כזה שכולם שותפים לו: לובשי שחורים ואוכלי שמריפס כאחד. כל אזרחי המדינה הזו, ואולי בעצם כל בני האדם, מעוניינים להתגורר בשכנות לאנשים דומים להם. או לפחות בערך. בסגנון. לא זר ולא חייזר. תן לי את המוכר והרגיל, והחיים יפים. אז החרדים הרחיקו וביקשו להקים לעצמם עיר משלהם, באזור לא פופולרי במיוחד - אלא שאז רדפו אחריהם אבירי התקינות השלטונית עד לשם, וזעמו בשם הכלל האומר כי אסור לייעד עיר לאוכלוסייה מסוימת. על הנייר הם צדקו, אך בכל הנוגע להסדרי החיים המתאימים לחברה הישראלית המגוונת - הם טעו טעות מוחלטת. חריש היא אולי הצלחה נדל"נית, אך היא כישלון חברתי מהדהד שמנע פתרון מיטבי למורכבות החיים בישראל.

את השלכות הכישלון של חריש, אגב, ראינו לא מזמן בתכניתה של מיקי חיימוביץ' בנושא "השתלטות" החרדים על אזורים חילונים. בתכנית הובאו קולות של תושבים המאוימים על ידי חרדים שלא עשו דבר מלבד לבוא ולגור בשכנותם. הגדיל לעשות תושב קריית יובל בירושלים שקרע לעיני כל עם ישראל את עירוב השבת בשכונתו, למען יראו וייראו.

כל מי שהיה מעורב בהקמת חריש לא יכול היה שלא לגחך. הדוסים נמצאים בין הפטיש לסדן. כשהם באם להקים עיר נפרדת - מאשימים אותם שהם, איך נאמר, מקימים עיר נפרדת. כשהם באים להתגורר בעיר מעורבת, הם מואשמים שוב - הפעם טוענים שעיר מעורבת אינה מקום בשבילם. חתיכת דילמה. אז עד שתיבנה מושבה אנושית על המאדים, יש שתי אפשרויות: או חריש, או קריית יובל. תחליטו אתם.

עו"ד מנחם מושקוביץ מתמחה בתכנון, בנייה ומקרקעין; מבעלי משרד עו"ד מושקוביץ ושות'

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il