חצר בית ספר בהפסקה. כיתה ה'. מסדרים בטור כסאות ישנים. זה האוטובוס. בכסא הראשון, הקדמי, יושב לו הנהג, מחזיק איזה כדור ישן כהגה. אחד מחברינו לכיתה עולה לו לאוטובוס הדמיוני שלנו. הוא המחבל. כשיעלה לאוטובוס הוא יתקדם, ובדיוק באמצעו יצעק בדרמטיות "אללה אכבר" ויזרוק את התיק שלו לצדדים. כולנו נרד מהכיסאות, צורחים, מעיפים דברים באוויר. שניים מחברינו לכיתה יזעקו "וויאוו וויאוו וויאוו וויאוו" ויגיעו במהרה באמבולנס הבלתי נראה שלהם, יטפלו באישה הזקנה שנפצעה, בתינוק הפעוט, כולם בני גילי בעצם. וכולנו, באמת, בני 11. תוך כדי כל זה מגיע חבר נוסף, מחזיק בידיו מקל, שאולי לא נראה כך במבט ראשון אבל הוא בעצם מיקרופון, ומתחיל לסקר את האירוע ולשדר אותו לערוץ 2 הדמיוני שלנו.
נדמה שאחרים שכחו כבר את מה שמשחק הילדים הזה מייצג. את מה שאנחנו חווינו כילדים. פסיכולוג, במידה והיה נוכח במשחק הזה לפני יותר מעשור, היה בוודאי טוען שלעולם לא נגדל להיות נורמטיביים, שה"טראומה" בה גדלנו לא תאפשר לנו לנהל חיים בריאים. שהמחיר הנפשי שמדינת ישראל גבתה מהדור הצעיר שלה לא יאפשר לה להתקיים בהמשך. הפסיכולוג הזה יכול לגרוס את התאוריות שלו... כולנו גדלנו, כולנו תרמנו את חלקנו לעם ולמדינה, שירתנו, בצבא או בשירות הלאומי, רובנו המשיך ללימודים גבוהים ונמשיך לתרום לכלכלה של ישראל. רובנו נטוס מתישהו בחיינו לחו"ל ונהיה שגרירים-לרגע של העם היהודי. רובנו נגדל את הילדים שלנו בארץ, רובנו ניטע בהם את האש לקום גם הם ולתרום. להתגייס, לעבוד, לתת.
פראיירים אולטימטיביים
זכיתי - שלא כמו הוריי שגדלו בנכר; שלא כמו סבתי שגדלה אל תוך מירוץ בריחה מתמשך מהנאצים; שלא כמו סבא רבא-רבא-רבא שרק יכול היה לבכות בתפילה כשאמר "והביאנו לציון עירך" - להיוולד בארץ הקודש. זכיתי להיוולד בתוך עמי, בתוך ארצי. אין לזה מחיר, פשוט אין, וזה שווה את כל הכסף, הזהב והטוב שבעולם הזה. לילדיי אספר בגאווה שהם דור שני בארץ ישראל, דור שהוא חלק מההיסטוריה המדהימה של העם שלהם.
אין לי טענות לאף אחד. אין לי טענות למדינה, אין לי טענות לראשי הממשלה ולשרים של ילדותי, אין לי טענות לכוחות ההצלה, גם לא למערכת החינוך שגידלה דור במציאות לא הכי פשוטה של פיצוצים בכל רגע. יש לי רק טענה אחת: אחרי כל זה, מי הכסיל שמוכן לשחרר את אותם מחבלים? מי התמים, הפראייר האולטימטיבי, בעל זיכרון קצר-טווח עד כדי כך, שהוא לא זוכר את האירועים שהתרחשו כאן רק לפני עשור? מי שמוכן לשחרר מחבלים, מסכים באותה נשימה לגדל את ילדיו במציאות עדינה עד כדי פיצוץ.
חצר בית ספר בהפסקה. כיתה ה'. הבת שלי בת 11, יחד עם חבריה לכיתה היא מסתדרת בשורה, אחד אחרי השני הם קופצים במשבצות הקלאס ששורטטו לפני שנים על הרצפה. היא לא תזרוק תיק שמדמה מטען חבלה, היא לא תעשה קולות של אמבולנס, לא אנחות של פצועים, לא קול תינוק שבוכה, גם לא את קולו של העיתונאי הממהר לאירוע נוסף. היא תשחק בקלאס, וכשזה יימאס, היא תשחק בגומי. והבעיה היחידה של מערכת החינוך תהיה התמודדות עם האייפונים למיניהם שמחזיקים את הילדים בכיתות במקום לצאת לשחק בהפסקה.
בבוא היום, כשאזכה לגדל את ילדיי למציאות שכזו, תהיה זו ילדותי השנייה. ושלא תבינו אותי לא נכון - הראשונה הייתה מדהימה.
רק לפני כשבוע בבת ים, קיבלנו אתמול תזכורת לימי הדמים של תחילת שנות האלפיים. אז לכל מי ששכח: תזכרו כבר, שלא נצטרך עוד תזכורות.
אביטל מנדל היא סטודנטית לתקשורת באוניברסיטת אריאל
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il