בנייה בירושלים - צו השעה

מלכתחילה, אין ולא צריך להיות קשר בין בניין הארץ לבין שחרור מחבלים. זו היא משוואה עקומה, אבל כש"העולם עקום", יש שתי אפשרויות: לנסות לתקן אותו, או למזער נזק ולנסות להוציא ממנו את המיטב. ראש הממשלה בנימין נתניהו בחר הפעם באפשרות השנייה. עתה, משנפלה ההכרעה, ירושלים וסביבתה חייבות לשוב לעמוד במרכז העשייה הציונית.

כמעט שכחנו, אבל ציונות מממשים תחילה בציון, ובניין ירושלים - מימוש "זכות השיבה" שלנו - הוא ציונות. מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי ועמיתיו האירופאים אמנם לא יקבלו אותנו בתשואות, אבל הגיע הזמן שנתרגל לכך. יתרה מזאת - כבר חודשים שקרי מדבר אלינו רק בשפה אחת, שפת הביטחון, שפת הסדרי הביטחון. קרי צריך לשמוע מאיתנו שאיננו יושבים בירושלים ובמקומות אחרים בארץ ישראל בגלל הביטחון, אלא בגלל הזיקה והמורשת וזכותנו עליהם. משום כך, יש חשיבות עצומה לכך שאנו ניזום מול קרי ומול עמיתיו גם שיח על זכויות. כך נוהגים הפלשתינים. כך נהגנו גם אנו פעם. הביטחון הוא אמנם מטרה בפני עצמה אך גם אמצעי, ואנו נוטים להתעלם מכך. אין כמו בנייה בירושלים כדי להזכיר לעצמנו שאנו נמצאים כאן לא רק בזכות הכוח (שחשוב מאין כמוהו) אלא לא פחות ואף יותר מכך - בכוח הזכות.

עם או בלי שחרור מחבלים, חשוב לבנות עכשיו בירושלים מסיבות נוספות: בעיר ובסביבתה מתנהל מאבק שהציבור אינו מודע לו. המאבק הזה יכריע אם יהיה אפשר בעתיד לחלק את ירושלים כפי שהשמאל חפץ, או שהדבר יהיה בלתי אפשרי. מדובר בתחרות בין רצפים אורבניים, באזורים שבהם מתחרות זו בזו הבנייה הישראלית והבנייה הפלשתינית (רובה בלתי חוקית).

הנה, למשל, ההתיישבות היהודית החצי ממוסדת בשמעון הצדיק - שייח ג'ראח. העירייה, בהוראת הממשלה, מקפיאה אותה בינתיים. אם תופשר, תוכל ההתיישבות הזאת לתרום לרצף בין ציר השכונות רמות אשכול?מעלות דפנה לבין הר הצופים, שם שוכנים כיום בית החולים הדסה והאוניברסיטה העברית. אם לא נבסס את אחיזתנו בשייח ג'ראח - שמעון הצדיק, הפלשתינים יעשו זאת, והדבר יסייע להם לממש את תביעתם לקבל את השכונה במסגרת הסדר הקבע. המשמעות המעשית עלולה להיות ניתוק חוזר של הר הצופים, שלפני 1967 תיפקד כידוע כמובלעת ישראלית זעירה בחסות האו"ם.

התמונה דומה גם בגבעות שבין ירושלים לבין מעלה אדומים (שטח התוכנית E1). ארה"ב מנעה עד כה מישראל לבנות שם, אבל הברירה היא חדה: רצף בינוי ישראלי ממערב למזרח וחיבור מעלה אדומים לירושלים, או רצף בינוי פלשתיני מצפון לדרום, שינתק את מעלה אדומים מירושלים. כרגע הישראלים מקפיאים, בעוד הבדואים, בעידוד הרשות הפלשתינית ובהתעלמות הרשויות הישראליות - בונים. אפילו הרצף הישראלי השברירי בין מרכז ירושלים לבין שרשרת השכונות שישראל הקימה אחרי 67' בצפון ירושלים אינו מובטח. גם כאן יש שטחים שאם אנו לא נבנה אותם, הפלשתינים יתפסו אותם.

הוסיפו לכך את מצוקת הדיור הקשה בבירה, שמדי שנה עוזבים אותה כ?18 אלף יהודים; את מחירי הדירות המטורפים בירושלים, שנובעים מכך (הביקוש עצום וההיצע אפסי) ואת היתרון הדמוגרפי שצובר הצד הערבי כל העת במאבק על ירושלים - הרוב היהודי הרי מצטמצם כל העת - ותקבלו עוד סיבות טובות מדוע, כשסוף סוף בונים, הכיוון צריך להיות ירושלים.

בעבר הלא מאוד רחוק העולם השלים עם בנייה ישראלית בירושלים, ואף על פי שכינה אותה "התנחלות", הוא לא התייחס אליה כך בפועל. האם אפשר לסובב את הגלגל לאחור? התנאי הראשוני לכך הוא שינוי יחסנו שלנו לירושלים. אם אנו לא נתייחס אל ירושלים כאל עיר אחת מאוחדת, שחלוקתה אינה באה בחשבון בשום תנאי, העולם לא ישנה את התייחסותו אליה. ירושלים, לפיכך, אינה רק בעיה אלא גם האתגר והפתרון.