שעת הסי

בתום עידן הרוק היא נותרה בלי עבודה, כשהיה בנה בן 4 התגלתה אצלו מחלת האפילפסיה והמפרצת במוחה כמעט גרמה למותה. עכשיו סי היימן, שלעולם לא נשברת, חוזרת עם מופע חדש

ערן נבון
27/12/2013
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אבא של כולם. סי היימן יחד עם אביה, המלחין נחום היימן(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"הנה מתקרב הגל הבא,
את מוצאת שיש לך שוב מקום,
הלב שלך דופק בקצב הנכון ילדה.
אז קומי, נגבי עכשיו את הדמעות,
גם אלה שהיו לך כל כך מוצדקות.
שימי על שפתייך ליפגלוס,
זה שאת הכי אוהבת,
רוצי תתחברי כי את עכשיו אחרת,
יודעת שוב לאן את באה והולכת.
הנה מתקרב הגל הבא,
והוא מביא איתו גם דרך חדשה,
ואין גבול לכמה שאפשר עוד לשנות".


(מילים: סי היימן, לחן: תאיר הכהן)

בדיוק לפני שנה, במסיבת סילבסטר במסעדה בדרום, סי היימן הרגישה כאבי ראש איומים. היא המשיכה לשיר ממש עד הספירה המסורתית, ובשנייה של הנשיקה בחצות סיימה בקושי רב, בעיקר בעזרת הקהל, את "גיבור גדול" שלה. רגע לפני שכמעט התמוטטה לחוגגים מול העיניים היא הורדה מהבמה והובהלה לבית החולים. "הרופאים בבילינסון הצילו את חיי. התברר שהיתה לי מפרצת בכלי הדם במוח, משהו מולד שלא ידעתי עליו. הייתי קרובה מאוד לקריש דם במוח".

זה שו?ק.

"לא הבנתי מאיפה זה בא לי. אני עושה ספורט, צועדת כמה פעמים בשבוע בפארק, לא מעשנת, לא שותה, ובפעם הראשונה, נעצר המירוץ המטורף שלי. הייתי מאושפזת קרוב לחודש. נשבעתי לעצמי שאני קמה מזה, מחלימה ויוצאת למסע ההופעות שתיכננתי עם הלהקה שהקמתי בשביל המופע. מי שהיו כל הזמן לידי אלה אמא שלי ורועי בעלי והילדים המדהימים שלי, תומר ויהלי, וכמובן המלאך שלי, ד"ר יוסי זולדן, סגן מנהל המחלקה הנוירולוגית בבילינסון. לאבא לא סיפרנו כלום, הוא לא היה בקו הבריאות וחששנו שלא יעמוד בזה".

למה שמרת על זה בסוד?

"כי חששתי שאפסיד מלא עבודות ולא אצליח להשתקם. בכל לילה העליתי שיר אחר לפייסבוק, שכולם יחשבו שהכל בסדר".

חצי שנה היא טופלה בתרופות ועברה בדיקות שונות. "רגע לפני שעברתי צנתור עשו לי צילום MRI ובישרו לי שהחלמתי. זה היה ממש נס בשבילי. ב?52 שנות חיי נפלתי וקמתי כל כך הרבה פעמים, והנה, גם הפעם חזרתי במלוא הכוח. עכשיו זה אני, אלה הרגעים שלי, ואני מתנפלת עליהם באושר ובכל המרץ".

אכן, סי היימן חזרה, בת 52 עם אנרגיות של בת 25, והיא רוצה לתת לכם שוב בראש. לשיר מהבניין הכי גבוה בעיר, לפוצץ אולמות ומועדונים כמו אותה נערת רוק מוטרפת בתספורת פאנק, שהסתערה על תל אביב בסוף האייטיז, לא עבדה בשביל אחד והתפוצצה עם להיטים כמו "יורים ובוכים", "גיבור גדול" ו"עולם תעשייתי". סולנית פרועה ומרדנית של להקה מקומית, ששרה ללא הפסקה במועדון הפינגווין המיתולוגי, בהארד רוק קפה ובקולנוע דן.

היא כמהה לחזור למקום ההוא של הרוקרית הבועטת, ששרה שירים מצליפים ומרגשים, ובעיקר לחזור להופעות מסחריות - לא עוד אירועים קטנים לוועדי עובדים, חתונות, בר?מצוות וקיבוצים. ובה בעת, היא גם מפחדת מזה פחד מוות. "יש בי פחד אמיתי אם אצליח לעשות את זה. אם המעריצים שלי מסוף שנות השמונים עדיין שומרים לי אמונים, ויבוא לקנות כרטיס להופעות שלי. יש בשוק חוסר אמון כלפי אמנים ותיקים, ואני רוצה לשבור את הדפוס הזה. חייבים לתת צ'אנס גם לאמנים שעשו הפסקה גדולה ורוצים לחזור".

זה ממש לא פשוט. ללא סוכנות אמנים גדולה מאחוריה ובהיעדר תקציב, נאלצה היימן לגייס את הכסף הדרוש בדרכים לא קונבנציונליות. למשל דרך הרשת החברתית "הד סטארט", שמגייסת תרומות מהציבור עבור אמנים. "קשה מאוד להרים מסע הופעות חדש, שכולל להקה, חזרות, מפיק, פרסום, יחסי ציבור וכל מה שמסביב. הלוואי שהיה עומד מאחוריי משרד גדול שמאמין בי ויוצא איתי למסע הזה, אבל בינתיים אין. אז אני עושה הכל לבד. כן, גם תולה בעצמי את הפוסטרים שלי ברחובות. 'הד סטארט' נתן לי במה לגיוס תמיכה כספית מהציבור. הצבתי לעצמי יעד של 58 אלף שקל, שחסרים לי כדי לצאת לדרך. הסכום הזה יספיק לי לארבע ההופעות הראשונות. מכירת הכרטיסים להופעות תיתן לי עוד אוויר. הפרויקט נמצא באתר קצת יותר מחודש, ועד עכשיו כבר נאספו כ?50 אלף. לפי התנאים של האתר, אם לא אשיג עד סוף דצמבר את סכום היעד, הכסף יוחזר לתומכים".

היימן תצא לדרך בשבוע השני של ינואר בשתי הופעות, יום אחרי יום, בבית היוצר בנמל תל אביב. היא תארח את קורין אלאל, חמי רודנר, בנה יהלי ואחרים, וגם אבא נחצ'ה יבוא לצפות. כל הכרטיסים לשתי ההופעות הראשונות כבר נמכרו. את החזרה הגנרלית היא תקיים ביום חמישי הבא בבוקר, בנוכחות עיתונאים וקהל; כרטיס יעלה 100 שקלים.

הופעות נוספות כבר נקבעו בפברואר, בתיאטרון "תמונע", ובתחילת אפריל בזאפה הרצליה. כשאני שואל אותה אם החלום שלה הוא למלא את קיסריה היא נותנת בי מבט משתאה: "נמלא קודם את הזאפה".

אנחנו נפגשים באולם החזרות שלה בדרום תל אביב. היימן כאן עם הלהקה החדשה שהקימה, "השלטרים". מאור ויזל הוא המפיק המוסיקלי ומנגן בגיטרה החשמלית, יפעת נץ בגיטרה בס, איתי זיכרי בקלידים, אודי גלברט הוא המתופף, ושי ברקוביץ - נגן אורח. היא שרה כמו אז, כאילו לא חלפו עשרים וחמש שנה - אנרגטית, קופצנית, רעבה לבמה. בשיר "עד אליך" היא נעצרת באמצע ומוחה דמעה. זה קורה לה במילים "אני במסע מתוך בדידות כל כך גדולה, על המאזניים, הטוב עובר את הרע".

עוד בוואלה!

הסיירת: הכירו את האנשים ששומרים עליכם ביערות

בשיתוף קק"ל
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
תולה בעצמה את הפוסטרים. היימן(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

במסע חייה המפותל והשסוע היה הרבה טוב, וגם רע. "בסוף שנות השמונים היתה לי קריירת רוק מפוארת. הרגשה נפלאה. הייתי סולנית דקיקה, אנרגטית, טום בוי נצחית. עזבתי אז את צוף פילוסוף ועברתי לחיות עם רן עפרון. התחתנו והחלטנו לעשות ילד. המון אנשים אמרו לי, מה, תפסיקי עכשיו לשיר ותעזבי אותנו? נכנסתי להריון בגיל 30. בחודש השביעי, הרופאים ביקשו ממני לעשות הפסקת הריון כי עלה חשש שהתינוק יהיה חולה בסיסטיק פיברוזיס. בשלב הזה, זאת כבר המתה של העובר. עברו עלי ימים קשים מאוד, התלבטויות קשות, אבל בסוף החלטתי להמשיך עם ההריון. כל כך רציתי להפוך לאמא. תומר, נסיך חיי, נולד בלי סיסטיק פיברוזיס, אבל עם מחלת מעיים לא פשוטה. הוא עבר ניתוח קשה מאוד, אבל שרדנו איתו את הכל. הרגשנו ניצחון אישי גדול שלא ויתרנו עליו. אני מכירה את זה כל כך טוב. מאבק, עיקשות, ניצחון גדול - ואושר. הרגשתי גם שאני חייבת להיות אמא שלו, בטוטאליות. הייתי במקום טבעי בשבילי ונכון לי מאוד, והקדשתי לו כל רגע בחיי. אני תמיד טוטאלית, בכל דבר. ותודה לאל, היום הוא בריא, מוסיקאי מוכשר, לומד שנה שנייה ב'רימון', גר ברמת השרון בדירת רווקים. בצבא הוא היה מפקד סוללה בתותחנים, קיבל אות מצטיין הנשיא. והכי חשוב, הוא בן לאמא גאה מאוד".

היא לוקחת אוויר. קמה ללטף את הכלבה הקטנה ליידי, מסדרת את שלל המשקפיים האדומים ואלה עם הלבבות, המונחים לה דרך קבע על השיער ועל העיניים. "נפרדתי מרני כשתומר היה בן שנה ושמונה חודשים. גידלתי את תומר בעצמי, עם שיתוף פעולה של רני. ידעתי כל הזמן דבר אחד: אצלי שום דבר לא יהיה על חשבון הילדים שלי. אני חוויתי בדידות קשה וניתוק ארוך מהוריי כשהייתי בשנות העשרה שלי, ואצלי זה לא יהיה ככה. המשכתי לשיר ולהופיע עוד קצת עם הלהקה שלי, אבל זה הלך והתמעט, עד שהתפרקנו באמצע שנות התשעים. הדרישה לרוקנרול הלכה ודעכה. קבוצה שלמה של זמרים ויוצרים סבלה מהשינוי הזה, לא רק אני".

הנפילה היתה קשה. האלבום "נפגשים", שהוציאה לפני 19 שנה, קיבל ביקורות קשות. חברת התקליטים שבה היתה חתומה החלה להתנער ממנה ולא חידשה את החוזה איתה, טמירה ירדני, שייצגה אותה עד סוף שנות התשעים, "עברה לעשות טלוויזיה ונפרדה ממני". גם המשרד החדש שייצג אותה, כספית, הודיע שאין לה דרישה בשוק ושלח אליה בחזרה את כל החומרים שלה, הדיסקים והתמונות, עם שליח. היימן שוב מצאה את עצמה בלי אבא ואמא, הפעם במישור המקצועי.

כעסת? נעלבת?

"זה לא עניין של כעס, כי אני לא מהמתבכיינות. זה שבר מקצועי גדול מאוד. אתה מבין פתאום שגל הרוק נגמר, שכבר לא קונים דיסקים יותר, שלא נוהרים להופעות. זהו, נשארת לבד. תשאל את קורין אלאל וחמי רודנר ודנה ברגר. קרה להם אותו דבר. "אני זוכרת שבעיקר הייתי נורא מודאגת. ממש חרדת קיום אמיתית. הייתי כבר כמעט בת 40, וחשבתי, ממה אני אחיה עכשיו? איך אתפרנס? אני נזכרת שאמא שלי התקשרה ושאלה, 'מה יהיה?' אבל אני זיקית. כל החיים שלי הייתי כזאת. יש לי עור של פיל, ותמיד הייתי מובילה, פורצת דרך גם לאמנים צעירים. מעולם לא נשברתי. החיים המסובכים שלי חישלו אותי להיאבק בהכל - ליפול ולקום, ליפול ולקום".

"עכשיו מתחיל הזמן שלי"

בתחילת שנות האלפיים פתחה היימן משרד הפקות עצמאי ושינתה כיוון. לא בטוח שכך דמיינה את הקריירה שלה כשהפציעה לראשונה באייטיז. "החלטתי שאני מופיעה בכל מקום שרוצים לשמוע אותי. התחלתי להופיע בחתונות, בר?מצוות, ועדי עובדים, קיבוצים. בכל מקום".

לא הרגשת מבוזה? פתטית?

היא פותחת עלי את העיניים הכחולות הגדולות שלה ויורה בכעס: "די כבר עם השטויות האלו. אני נהנית מאוד לשיר לפני אנשים שאוהבים ורוצים לשמוע אותי, אני מרגישה שם הכי טוב בעולם. הגיע הזמן שאמנים יפסיקו להתבייש בזה ולהחביא את העשייה הזאת שלהם. כן, עשייה. הרבה מאוד זמרים עושים את זה כי אין להם ברירה, ומצד שני הם מנסים להסתיר את זה. מה רע בלשיר בקיבוץ את השירים שלי, ושירי ארץ ישראל, ושירים של אבא שלי? ואפילו קאברים באנגלית? למה זמרים שמופיעים בסתר בכל מיני מקומות כאלה חושבים שהחיים הם שחור או לבן? יש הרבה צביעות בשוק שלנו. לי הכי חשוב להיות מציאותית. המשרד שלי משגשג, בנוי כולו על נשים ועל העצמה נשית שחשובה לי מאוד. הבוקינג שלי מלא בטירוף. אין לי שום בעיה לשיר בבית פרטי או לעשות ערבי זמר כאלה ואחרים, גם עם אבא שלי. אני מתפרנסת מזה, ואתה יודע מה? זה גם כיף גדול עבורי".

את בעלה הנוכחי, רועי שוחט, הצעיר ממנה בעשר שנים, פגשה באחת ההופעות במועדון הלוגוס, באמצע שנות התשעים. "האהבה בינינו ניצתה מייד", היא מחייכת. בשנת 2000 התחתנו, כשהיתה בחודש השמיני להריון. רועי פתח באותה תקופה את משרד עורכי הדין שלו, והעתיד נראה ורוד. לפני תשע שנים נחתה עליה עוד מכה. "שום דבר בחיים לא הכין אותי למה שקרה ליהלי. ואני כבר עברתי עד אז כמה וכמה מכות. "חגגנו לו יום הולדת 4 בפארק, ובצהריים הוא הלך לישון. ניגשתי אליו לחדר, ופתאום ראיתי אותו עם לשון שמוטה, מביט לתקרה בעיניים מגולגלות, וממש לא איתי. זה היה המחזה הכי מבהיל ומחריד שראיתי בחיי. לקחנו אותו מייד לבית החולים. פרופ' מארק מימוני, בעלה המקסים של אמא של רועי, שהיה בעבר מנהל בית חולים שניידר, בא מייד לעזור ונתן את האבחנה: לילד יש אפילפסיה. כשאומרים לך דבר כזה, החיים שלך נעצרים בבת אחת. הכל מתגמד - הקריירה, התוכניות האישיות. אתה במלחמת הישרדות על הבריאות של הילד. נכנסנו לשבע שנים קשות מנשוא. ההתקפות של האפילפסיה קורות בהירדמות ובהתעוררות. הרבה לילות לא ישנו. הוא היה מאושפז הרבה. במשך שבע שנים, עד לפני שנתיים, הוא לא היה יכול ללכת לישון אצל חברים ולא יצא לטיולים בבית הספר. גוננתי עליו כמו לביאה, לא זזתי ממנו לרגע. נשבעתי לעצמי שהילדים שלי לעולם לא יהיו לבד. ששום שערה משערות ראשם לא תיפול. הרגשתי שאני חייבת לו את השנים האלו. המשכתי להופיע בהופעות סגורות, אבל הראש שלי היה כל הזמן עם הילד. אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים, 'לאן נעלמת, למה לא רואים אותך. למה את לא מוציאה דיסק חדש'. הם לא ידעו מה אני עוברת. שמרתי הכל בפנים. החלטתי שאת כל הכוחות שלי אני משקיעה בילד. כאבתי את הכאבים שלו עד העצמות".

למה את חושפת את זה עכשיו?

"כי אני מרגישה מספיק בטוחה שהסכנה חלפה. המפלצת, ככה קראנו לה, עזבה אותו לפני שנתיים. הוא הבריא. עכשיו יהלי בן 13, לאחרונה חגג בר?מצווה מדהימה, יש לו להקה משלו, הוא מנגן ומאושר. עכשיו אני מרגישה שמתחיל הזמן שלי. ועוד משהו: אני תמיד מנצחת בסוף. יוצאת מכל בור בעולם. אני מרגישה עכשיו הכי בשלה ופנויה להיות שוב אני, עם הופעה משלי, עם השירים שלי. אני בוערת כבר להתחיל עם זה".

"לא ידעו מה אני עוברת". סי היימן(צילום: ניר פקין)

היא נולדה לפני 52 שנה בבית חולים העמק בעפולה, חמש שנים אחרי אחותה בלהה (בילי). הוריה, דליה ונחום (נחצ'ה), קראו לתינוקת החדשה סמדר. בבית החולים, היא מספרת, קרתה טעות מצערת, "שבישרה כנראה על החיים המעניינים שמחכים לי" - את ההנקה הראשונה שלה היא קיבלה מאישה אחרת שילדה זה עתה. "אותה אישה, שגם לה קראו דליה היימן, כמו לאמי, קיבלה אותי להנקה, ואמא שלי קיבלה להנקה את התינוקת שלה".

עד גיל 6 התגוררה המשפחה בקיבוץ בית אלפא שבעמק יזרעאל. אמה עבדה כגננת; אביה, מלחין צעיר עם בלורית שחורה ומטופחת, יצר אז את היפים שבשירים, עם מיטב האמנים של העת ההיא. "אחרי מלחמת ששת הימים, שבה אבא עוד הספיק להילחם, הוא החליט לנסות לכבוש את השוק הצרפתי. זה היה בעקבות שיר שלו שתורגם לצרפתית, לננה מושקורי, והוא התלהב. עברנו לגור בצרפת, בכפר קטן ליד פאריס. היה לנו עץ דובדבנים ענק בחצר, ואני זוכרת שהיו לנו שם שנים נפלאות. הלכנו לבית ספר ישראלי שנקרא 'משה שרת', והבית שלנו הפך למוקד עלייה לרגל לאמנים מישראל. אני זוכרת ימים שחיים טופול ואהוד מנור ורבקה מיכאלי התארחו אצלנו, ובערבים היינו עושים שירה בציבור ואבא היה מנגן לכולם. אמא הלכה לקורס בישול יוקרתי והיתה מבשלת ארוחות גורמה. האורחים היו יושבים אצלנו אל תוך הלילה ונהנים מכל רגע. היינו בצרפת מ?1970 עד 1973, אבא יצר וכתב והשתלב בשוק הצרפתי, עד שהחליט שזהו, עכשיו צריך לעשות אותו דבר בלונדון".

בלונדון מתחיל השבר הראשון המשמעותי של הילדה סמדר. "אבא רצה קריירה, לכבוש עוד מקומות בעולם ולעשות מוסיקה ולכתוב, ופתח אולפן הקלטות בלונדון. הוא היה קם ב?5-4 בבוקר, ומחדר העבודה שלו היו בוקעים צלילי הפסנתר שלו. אצלי כבר היו צלילים אחרים, איומים ונוראים.

"הלכתי לבית ספר זר, והילדים שנאו אותי שנאת מוות בגלל שהייתי ישראלית. שלוש שנים חטפתי מכות עם ספרים, השפלות קשות, לעגו לשם שלי. כל יום הייתי חוזרת הביתה בוכה, עד שבגיל 12 אמרתי להורים שאני רוצה לחזור לישראל, לקיבוץ. אמא ראתה את הסבל שלי ואמרה לאבא שצריך לפתור את זה. שאי אפשר להמשיך ככה יותר. הם החליטו שאני אחזור לקיבוץ, למשפחה מאמצת. הרעיון היה שזה יהיה לשנה אחת בלבד, כי הם בנו בית באבו טור שבירושלים, שהיה אמור להיות מוכן בתוך שנה. בילי נשארה איתם בלונדון. חזרתי לבית אלפא. הייתי אז בכיתה ז', ואומצתי על ידי יעל ויענקל'ה המקסימים והאהובים עלי עד היום. הרגשתי הקלה גדולה לחזור לשדות ולילדים שהכרתי. אחר כך הגיעו גם הבדידות והצער על החיים בלי הוריי לידי. הם לא חזרו לישראל אחרי שנה. הם המשיכו לחיות בלונדון. אני גדלתי לבד בקיבוץ".

ברגעי הבדידות, כשאחזו בה הגעגועים הקשים להוריה, התחילה הנערה הצעירה לכתוב שירים. בגיל 16, עטופה בעצב גדול של נערה אובדת, היא התיישבה בחדרה הקטן בקיבוץ בית אלפא וכתבה לאמא דליה שיר כאב: "רק מתוך שינה, רק מתוך שינה, את לא יודעת איזו מלחמה כשלא היית לידי דמיינתי אותך לעצמי". הדמעות חונקות את גרונה כשהיא מדברת על השנים הללו. היא לוקחת תמר טרי מהשולחן ולוגמת מהקפה. מרתיחה מים, בפעם השלישית בשיחה שלנו, ומוחה את הדמעות.

בשירות המדינה

בגיל 17 עשתה מהפך נוסף בחייה. "אחותי בילי חזרה לישראל, ועברה לגור בבית שבנו ההורים באבו טור. זה כבר בילבל אותי לגמרי. הרגשתי שאני חייבת להיות לידה. שברתי את הלב של יענקל'ה ויעל, אבל רציתי את המשפחה שלי יותר מהכל. להיות ליד מישהו מהמשפחה שלי. "עברתי לירושלים, הפסקתי ללמוד בכיתה י"א, רמסתי לעצמי את כל תעודת הבגרות. ואז גם החלטתי לשנות את השם מסמדר לסי. לא יכולתי להישאר עם השם המקסים הזה שאבא ואמא נתנו לי, בגלל הזיכרונות הקשים מהילדים האנטישמים בלונדון, שהמציאו שירי שנאה סביב השם שלי. מילצרתי בתיאטרון 'פרגוד', והתחלתי לגלות שאני נמשכת לרוק. בסוף אחד הערבים שם שאלו אותי אם אני רוצה לשיר, ועליתי לבמה ושרתי את ג'ניס ג'ופלין. מחאו לי כפיים וזה היה כיף, אבל בפנים, בנפש השסועה שלי, הרגשתי שאני ממש הולכת לאיבוד. הייתי מכורה לסיגריות, ועישנתי גם ג'וינטים פה ושם. בגיל 17 וחצי עזבתי את הלימודים, באתי לצבא וביקשתי שיצילו לי את החיים. התחננתי שיגייסו אותי. כל כך רציתי בית חם ומסגרת שלא היו לי. אני זוכרת שאנשים בצבא אמרו, זאת הבת של נחצ'ה היימן, איך קורה המחדל הזה שהיא לבד בארץ. גייסו אותי לצבא, וממש הצילו אותי".

ההורים נפרדו בלונדון. דליה חזרה לארץ לבד, ב?1981, כשסי כבר היתה בת 20. נחצ'ה חזר כמה שנים אחריה. בארץ התגרשו. היום הם בני 79. דליה גרה בחולון ("היא באה כל הזמן לבקר את הנכדים"). נחצ'ה עבר לפני שנה וחצי ליישוב בית אריה שנמצא מעבר לקו הירוק, מצפון?מזרח לשוהם. אחרי הנפילה הכלכלית והתרופפות בריאותו, העניקו לו ביישוב גן ילדים נטוש עם חצר רחבה, בחינם, והוא שיפץ אותו ושם בחצר עשרות עציצים. "זה ההובי שלי", הוא אומר לנו כשאנחנו באים עם סי לבקר אותו ביום שישי בצהריים. היא באה לכאן כמעט מדי שבוע. מביאה לאבא בגדים נקיים שכיבסה עבורו ואוכל חם לשבת. "אבא, הנה לך האוכל", היא פורשת מולו את קופסאות המזון שהביאה - עוף בתנור, תפוחי אדמה, סלט וחלה. הם מתחבקים בחום. "אתה נראה טוב", היא אומרת, "רק תפסיק לעשן כבר. זה הכי לא בריא".

היימן מספר שהיה רוצה לגור בתל אביב. הוא חש בדידות בבית אריה, החברים הוותיקים לא ממש באים אליו לשם. יש לו עובדת צמודה, וגם ידידה צעירה, בת 38, שמבלה אצלו בעיקר את סופי השבוע. יש לו אפילו כמה קלנועיות, "המרצדס והוולבו שלי", שאיתן הוא מסתובב ברחבי היישוב. מאחורי הבית יש בית נוסף, "בית הזמר" קורא לו נחצ'ה, ובו מאות דיסקים שונים, פסנתר שבו הוא מנגן לעיתים, והמון אוספים של מוסיקה ישראלית. הוא מראה לי כתבה שעשו עליו בעיתון אנגלי, ואז מפתיע: "תקשיב, כל ענייני המוסיקה שלי בלונדון היו רק כיסוי. 12 שנה הייתי בשירות המדינה, אבל אני לא יכול לדבר על זה עד היום. אני לא בטוח שסי יודעת מזה". "אין לי מושג במה מדובר", היא אומרת. "אבא היה אחד ששומר דברים לעצמו".

בשנים האחרונות הידרדר מצבו הבריאותי של אביה. "הוא התרסק וקיבל את כל המחלות יחד. הוא גם עשה כמה טעויות כספיות קשות, ויתר על חצי מהתמלוגים שלו על 1,400 שירים. ככה הוא מצא את עצמו בחסרון כיס.

"רק עכשיו הוא מתחיל להחלים, אחרי ששבר את הירך והיה מאושפז כמה שבועות בבית לוינשטיין. דווקא עכשיו, עם כל הקשיים שעוברים עליו, אני מרגישה שהוא מרוויח אותי כבת מסורה, ואני מרוויחה אותו בקשר הרצוף שלנו. אני מסייעת לו בכל מה שאפשר. עדיין קשה לי שהוא כמעט לא בא אלינו, לבית שלנו בתל אביב. האינטימיות תמיד היתה קשה לו. הוא התרגל להיות סוליסט, לבד. "אתה יודע שלאבא ולי יש רק שיר אחד שיצרנו יחד? "עכשיו הכל בסדר". אני כתבתי את המילים, ואמרתי לו - אבא, כתבת לכל גדולי הזמרים והזמרות כאן, לכולם הלחנת שירים, אולי תעניק לי גם אחד? הוא הסתכל עלי ואמר - 'בבקשה, סי, קדימה'".

"עכשיו הכל בסדר, הימים הרעים עברו. אז כמו שאומרים - אין כאב שהזמן והחיים לא ירפאו. כששאלת אותי, שאלת אותי,
מה עוד את מבקשת? עניתי לך שאני עוד רוצה קצת לנוח לשים זיכרונות של כאב מאחור ולשכוח, ולשוב לשוב לפרוח, לפרוח".

סי היימן(צילום: ראובן שניידר)

"אבא שלי היה אבא של כולם. העליתי עכשיו תמונה לפייסבוק, של שנינו יחד. מייד קיבלתי מאות לייקים. בשניות. אבל אני הייתי הילדה שלו, ואני לא כולם, ובעצם אני הייתי האבא והאמא של עצמי. אני גידלתי את עצמי".

את כועסת על הורייך?

"עשר שנים הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית. היום אני מבינה שהחיים שלי מורכבים מאוד, אבל אני רואה את הדברים אחרת. אני קשורה מאוד להורים שלי ואוהבת אותם. לפעמים אני מרחמת על אמא שלי, שאיתה אני בקשר מעולה, כי אני יודעת שקשה לה מאוד עם הידיעה שגדלתי בלעדיהם הרבה שנים. חלק מהטיפול הפסיכולוגי שלי עבד על הקטע הזה, של לא לנטור. לקבל את מה שהיה".

הטיפול באביך קשה לך רגשית?

"קשה לי, גם רגשית וגם פיזית. המרחק בין תל אביב לבין בית אריה לא קטן, אבל האופי הרחמני שלי לא משאיר לי ברירות. אני לא מסוגלת לראות מישהו שרע לו וקשה לו. אני למדתי לראות את הקושי בלי חשבונאות, מתוך חמלה. ויש לי הרבה חמלה על אבא שלי. קשה לי מאוד לראות אותו במצב כזה. אני חושבת שהממשלה צריכה לפתור את בעיית האמנים, שמשאירים כאן קניין רוחני ענק ונשארו בעצם כמעט חסרי כל. צריך לעשות מעשה, ולעזור לא רק לאבא שלי אלא גם לאחרים שהשאירו פה חותם תרבותי ונמצאים בחסרון כיס. בעקבות הכתבה בטלוויזיה הבטיחו לו עזרה, אבל עד עכשיו לא קרה עם זה כלום".

מזור לנפש

היא גרה עם רועי ויהלי בדירה שכורה בשכונת בבלי בתל אביב. בית צנוע, פסנתר ועליו תמונה גדולה שלה עם אבא נחצ'ה מוצב ממש בכניסה לבית. בסלון ספות עור שחורות ותמונה אחת, של מיק ג'אגר.

סי לא מפסיקה לעבוד. לפני חצי שנה פתחה, עם שותף, את "מאסטר וו?יס", בית ספר למוסיקה לילדים. חוץ מזה היא גם נותנת לילדים שיעורים פרטיים במוסיקה ובשירה ומגישה תוכנית רדיו שבועית ב?88FM. בכל שבוע היא נוסעת לפנימיות של ילדים בסיכון בזכרון יעקב ובעמק חפר ומעניקה להם, בתשלום סמלי, שעות של שירה, והרבה אהבה. "זה ממלא אותי, אני מקבלת מהם חום אנושי נדיר", היא מסבירה. "זה נותן מזור גם לנפש שלי".

עכשיו גם אפשר לראות אותה לשנייה בפרסומת לתאורה בטלוויזיה. היו שאמרו שהפרסומת הזאת לא מכבדת את האמנים שמופיעים בה, אבל לסי אין שום בעיה עם זה. "הלוואי שיהיו עוד".

והלוואי שיזמינו אותה כבר להיות שופטת באחת מתוכניות הריאליטי המוסיקליות, "אני הכי גרופי של התוכניות האלו. פשוט מתה עליהן. מתה להיות מנטורית של כישרונות צעירים. אני יודעת שזה ייתן לי חשיפה מחודשת, שכל כך חסרה לי. זה יחזיר אותי לתודעה של הקהל ושל משרדי האמנים הגדולים, וזה חשוב לי. אני אמנית דעתנית, יש לי מה לומר ומה לתת לצעירים האלה, מכל הנשמה. יאללה, קחו אותי כבר".

  • סי היימן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully