פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יש לנו לפעמים הרגשה, 'למה האחרים זוכים ואנחנו לא'

      דווקא לאחר שהתבשרה שלא תוכל להרות, הוציאו מגופה של אביטל רותם שלוש ביציות. הן הופרו בזרע של בעלה והוטסו להודו, שם יושתלו ברחמה של פונדקאית. כתבנו ליווה אותם במסע

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      לא רוצים לדעת את מין העובר. אביטל ועוז (צילום: קובי קלמנוביץ')

      להביא ילדים זה קלי קלות. צריך רק לקנות בחנות תבלינים שרף של עץ שבא בצורת גבישים, לערבב חצי כפית בתוך כוס מים רותחים - ולהמתין כמה דקות. את התמיסה שותים לאט, כמו תה, ואת השרף שעדיין לא נמס לועסים בפה כמו מסטיק. זהו. הצאצאים יזרמו מהבטן בלי הפסקה. אם חלילה זה לא מצליח - בולעים עורלה טרייה של תינוק, שנשארת אחרי הברית. ואם גם זה נכשל, יש תמיד פסוקים מיוחדים ותיקונים נוראים של מקובלים.

      אביטל רותם מצמצמת את עיניה בחיוך מריר כשהיא מספרת על "אינסוף הטריקים המשונים" שהוצעו לה לאורך השנים, בתקווה שאלוהים ייעתר ויפתח לה סוף סוף את רחמה. "כל שכנה וחברה בעבודה באות עם 'שיטה בדוקה'. תמיד בלחישה, במין חרדת קודש כזו: 'את חייבת לנסות, זה עבד אצל החברה של הדודה'. ככה סיפרו לנו על השרף, ואני, שכל כך סולדת מהדברים האלה, הסכמתי, רק שיירדו ממני. אבל העולם ממשיך לצחוק על כולם ואני נשארת יבשה. מקולקלת".

      עוז, בעלה, מחבק אותה ברכות ששמורה לבני זוג שעברו יחד טלטלת חיים, ומדבר על הסיר שהלך לעזאזל. "קוראים למתכון הזה 'מסטיקה', והשרף באמת נדבק בו כמו מסטיק. מה לא עשינו כדי לנקות אותו: סקוץ', מסיר שומנים, מים רותחים. כלום, יותר חזק ממלט. בסוף התייאשנו וזרקנו אותו לפח. ואתה יודע מה הבדיחה הגדולה? שהבחורה שהציעה לנו את ה'מסטיקה' כבר נכנסה בעצמה להריון". על חווה, אשת אדם הראשון, נגזר שבעצב תלד בנים. בשכונה שקטה בפאתי אשקלון, יושבים אביטל ועוז רותם ומלקקים את פצעי הקללה העתיקה ההיא. 14 שנה הם נשואים, ועדיין לא זכו לראות טיטולים משומשים. בבית ממתין חדר ריק, בחצר הפרטית עומדת מגלשה צבעונית עם נדנדה, רק שיבוא או שתבוא. אבל זה לא קרה.

      הוא בן 38, מהנדס בחברת הייטק, היא צעירה ממנו בשלוש שנים, עובדת סוציאלית וקצינת מבחן לנוער במחוז דרום. זוג מעודכן, משכיל, מתפרנס בכבוד ומחובר למציאות, שבדומה לאלפי ישראלים, פשוט לא מצליח להרות. סיפורם האישי, שאותו הסכימו לחשוף "כדי לסייע לכל אלה שנמצאים במצבנו", הוא תמצית מאבקם המתמשך של זוגות שמוכנים לעשות הכל - אפילו לטוס חצי גלובוס ולמשכן את חשבון הבנק - כדי להגשים את החלום הטבעי והבסיסי ביותר: להיות הורים.

      הם הכירו כשעבדו יחד במסוף רפיח (עוז: "הייתי המנהל שלה"), וכבר בתחילת נישואיהם חוו טראומה משותפת: מחבלים ירו על האוטובוס שבו נסעו בסוף משמרת. כמה מחבריהם נפצעו, הם עצמם נחלצו מהפיגוע ללא פגע. "בדיעבד, זה אולי היה סימן מוקדם לבלאגן שיהיה לנו בהמשך החיים", הם אומרים ומאמצים ידיים על הספה. בחוץ מייבבת כלבת הזאב שלהם, סו, ש"נכון להיום היא הילדה שלנו". בדרך להריון החמקמק נדדו בין אינספור רופאים, ועדות ופרופסורים, עד שלבסוף התברר מה מקשה על הטבע לפעול את פעולתו: האנדומטריוזיס של אביטל, מחלה גינקולוגית שעלתה לאחרונה לכותרות אחרי שקומיקאית "ארץ נהדרת", שני כהן, חשפה שהיא לוקה בה.

      "אני יודעת בדיוק מה עובר על שני", אומרת אביטל. "אלה כאבי אגן איומים ונוראים, נון?סטופ, סביב השעון, שנגרמים מדליפות ומדימומים ברירית הרחם. גם עכשיו אני מתפתלת מבפנים. המחלה בילגנה לי את כל המערכת". בהתחלה ניסו טיפולי הפריה מסורתיים. לא פחות מחמישה?עשר כאלה. בכל פעם התקבלה אותה תשובה מכאיבה. אביטל, שניגשה לטיפולים באופטימיות אדירה, "כי הפריות מביאות תאומים באחוזים גבוהים, והחלום הכי גדול שלי זה תאומים", איבדה אט אט את הלהט. "כל כישלון הותיר בנו חריץ. מבחינתי זה היה כאב כפול, כי אחרי כל טיפול נאלצתי להיכנס לחדר ניתוח, לתקן את הנזק שנגרם לרחם בגלל המחלה. זה היה גיהינום. בשלב מסוים הבנו שאנחנו פשוט טוחנים מים. שההריון כבר לא יקרה בתוך הרחם שלי".

      כך עלה רעיון הפונדקאות. הם שקלו לבצע את ההליך בארץ, אבל בחרו לבסוף באופציה ההודית, שהיא זולה יותר ופחות תובענית מבחינה ביורוקרטית. בחיפושיהם אחר סוכנות תיווך הגיעו ל"מרכז להורות באמצעות פונדקאות". התהליך הואץ כשהם התבשרו שהשחלות של אביטל חדלו לייצר ביציות, ושמומלץ לה לכרות כליל את הרחם. "ברגע האחרון לפני שהבסטה נסגרה סופית, היה לנו נס משמיים", אומרת אביטל. "הרופאים הצליחו לשאוב ממני שלוש ביציות תקינות". הביציות עברו הפריה במעבדה ונשמרו כעוברים בהקפאה, שמוכנים להשתלה עתידית ברחמה של פונדקאית - "החזרה", קוראים לזה בשפה המקצועית.

      אתם יודעים מה המין של העוברים שהקפאתם?

      אביטל: "לא. ואני גם לא רוצה לדעת. מה שיבוא ברוך הבא. עוז חולם על בנים".

      עוז (צוחק): "אני מעדיף ככה. כמו במערכון של שייקה אופיר: שיהיה מי שיגיד עלי קדיש".

      בשלב הראשון הם הצטוו לטוס למומבאי, לצורך חתימת חוזים משפטיים ומילוי טפסים וביורוקרטיה. בשלב הבא, הצפוי בשבועות הקרובים, יושתלו העוברים המוקפאים ברחמה של פונדקאית הודית, בתקווה ששם יתרחש הנס שלא אירע בבטנה של אביטל. סמוך מאוד למועד הלידה יטוסו השניים בשנית להודו, הפעם במטרה לחזור הביתה עם התינוק, שממלא את כל תשוקותיהם.

      אביטל: "אם ההריון ייקלט אצלה והכל יעבור בשלום, התינוק שייוולד יהיה הילד הביולוגי שלנו, כי הביצית היא שלי והזרע של עוז. העוגה תהיה שלנו, את התנור אנחנו לוקחים בהשאלה".

      סטטיסטית, הסיכויים לקליטת הריון לא מעודדים במספר כה מועט של עוברים להחזרה.

      אביטל: "רוב הזוגות נוסעים להודו עם 30-20 עוברים להחזרות, כלומר עם הרבה יותר צ'אנסים להצליח. לנו יש רק שלושה, הם כבר הוטסו להודו ומחכים שם לפונדקאית. נתפלל שזה יספיק".

      עוז: "ואם זה לא יצליח, נמשיך עם ביציות שניקח מתורמת. אבל עזוב, למה לחשוב על התסריט הזה כבר מעכשיו".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "המטרה מקדשת הכול". עוז ואביטל (צילום: קובי קלמנוביץ')

      יומיים לפני הנסיעה למומבאי, העיר המאוכלסת ביותר בתת היבשת ההודית, בני הזוג רותם בחרדות. עוז סובל מחרדת טיסות, שמשתקת את גופו וכבר גרמה לו צינון פסיכוסומטי, אביטל תיאלץ להתנתק מהריצות שלה, שמקילות עליה את כאבי האגן ("עוד מעט מרתון טבריה, אני מקווה שבמלון בהודו יהיה חדר כושר ראוי").

      לשניהם היו סיוטים בלילות האחרונים, כאלה שיוכלו לפרנס כנס של מומחי פסיכואנליזה. היא ראתה בחלומה "פונדקאית מסכנה, חסרת שיניים ומעו?ותת ידיים", והוא חלם על תינוק שמותח בטן הריונית מבפנים - "כמו הסצנה המפורסמת מ'הנוסע השמיני'".

      אתם אמורים לפגוש שם את הפונדקאית. אין התרגשות?

      אביטל: "זה החלק שהייתי הכי שמחה לוותר עליו. אין לי מה להגיד לה. ברור לי שהיא אישה מסכנה שבאה ממקום אומלל, של הישרדות. היא לא נכנסת לתהליך הזה ממקום של שליחות נשית. אין בינינו חיבור אמיתי".

      ועדיין, היא האישה שתישא את הילד שלך בתוכה במשך תשעה חודשים.

      אביטל שותקת. אחרי דקה ארוכה היא אומרת בקול שקט: "אני פוחדת שברגע שאסתכל עליה, אני פשוט אקנא בה. אני לא שוכחת לרגע שהאישה האלמונית הזאת היא סמל הכישלון האישי שלי. היא יכולה להכיל בבטן שלה את הילד שלי - ואני לא. יש לי כל הזמן רגשות אשמה על זה שאני אמא גרועה. אפילו לגדל ילד מהשלב הכי ראשוני שלו אני לא מסוגלת".

      כדי לממן את הרפתקת הפונדקאות נאלצו למכור את הבית הגדול שבנו בקיבוץ ברור חיל, ולשוב לעיר הולדתם, אשקלון. "היו צריכים לקרוא לכל העניין הזה 'בכסף תלדי בנים', כי ההוצאות הן כמו ברז פתוח", מונה עוז את המכות היבשות בחשבון הבנק: 150 אלף שקלים למרכז להורות (כולל הפונדקאית); במקרה של כישלון בהפריה הראשונה - 11 אלף שקלים על כל הפריה נוספת; ניתוח קיסרי, אם יידרש - תוספת של 1,800 שקלים; הריון עם תאומים - עוד 3,750 שקלים (שאותם הם ישמחו לשלם); אחסון העוברים המוקפאים - 1,080 שקלים; ועל כל אלה, הוצאות הטיסה והמלון, שמגיעות ל?12 אלף שקלים. הנסיעה הבאה תעלה אף יותר: "נצטרך לשהות במלון לפחות חודש, עד שייגמרו כל הביורוקרטיות ונוכל לחזור עם התינוק לישראל".

      ועדיין, הם אומרים, בישראל הכל היה עולה יותר. "רק התשלום לסוכנות ולפונדקאית זה רבע מיליון שקל, עוד לפני שדיברנו על הביורוקרטיה האינסופית - ועדה לזה, ועדה לזה, ולכל ועדה צריך להמתין חודשים. לא היתה לנו סבלנות. חוץ מזה, שנינו לא היינו אף פעם בהודו".

      איך גייסתם את כל הכסף?

      עוז: "מכרנו את הבית בקיבוץ וקנינו בית קטן יותר, עם שתי יחידות דיור שאנחנו משכירים, כדי להגדיל קצת את ההכנסות. אנחנו חיים יותר בצמצום, אבל מבחינתנו, המטרה מקדשת הכול. אני מוכן לקחת בשביל זה גם משכנתא. אין בנו פחד ואין בנו ייאוש מכלום, אפילו לא לרגע".

      לא שקלתם לאמץ?

      אביטל: "שקלנו, ואפילו התחלנו את התהליך, אבל בשלב מסוים עוז פשוט איבד את הסבלנות".

      עוז: "זה היה מסע ארוך מדי, מסובך וחטטני מאוד. יותר מדי שאלות, ועדות וביקורי בית. בסוף הרגשתי שזה כבד עלי, זה הוציא אותי מאיזון".

      באולם הנוסעים בנתב"ג, בחמש לפנות בוקר, מתהלך עוז חיוור ושפוף מחרדה. "אם היה אפשר לשחות להודו במקום הטיסה הזאת - הייתי קונה עכשיו בגד ים", הוא אומר בלי צחוק. אביטל מנענעת אגן לשכך קצת את הכאב. במטוס היא תירדם מייד, כאילו נורתה בקליע הרדמה, אבל עוז לא מצליח לעצום עין, אף שבלע שלוש גלולות הרגעה. כשאביטל מתעוררת סוף סוף היא מתכנסת בחשכת המטוס המנומנם, וקוראת ערימת דפים צבעוניים. "החברות שלי בעבודה כתבו לי מכתבים עם איחולים לנסיעה, ואני פשוט בוכה מהתרגשות. כולן כתבו שאני מהווה עבורן השראה גדולה".

      כבר משלב מוקדם החליטו לא להסתיר מאיש את הנסיעה ואת תהליך הפונדקאות כולו. "מבחינתי, שכל העולם יידע. כבר אין לי אנרגיות לבזבז על הסתרה ועל הדחקות", מסבירה אביטל. "אנחנו לא פושעים ולא מסכנים. אין לנו במה להתבייש. העיקר שנצליח, זה הכי חשוב". ועוז מוסיף: "תהליך החשיפה היה קשה בהתחלה, כי זה בכל זאת משהו מאוד עמוק ואישי, אבל עברנו אותו. התגובות לא תמיד מקילות עלינו. למשל, אמא שלי כל הזמן לחוצה, ואני מרגיע אותה, במקום שזה יהיה הפוך".

      בהמתנה למזוודות בשדה התעופה של מומבאי חושפת אביטל על מה עוד היא חשבה שם, ברגעי השקט במטוס. "דמיינתי לעצמי את הטיסה העתידית הביתה, עם שני התינוקות שלי בידיים. שאלתי את עצמי איך אצליח להכניס שני ערסלים למטוס כל כך צפוף, ומה יקרה אם הבכי שלהם יפריע לשאר הנוסעים לישון?"

      שני תינוקות?

      "כן. אין לי ספק שיהיו לי לפחות שניים. אין מצב שלא".

      בעמדת ביקורת הדרכונים, רגע לפני הכניסה לארץ הפונדקאות המובטחת, מתפתחת דרמה קטנה. הפקיד חמור הסבר מבקש מסמך חדש מטעם הקליניקה בהודו, נוסף על אלה הקיימים כבר, שבלעדיו הוא לא מאשר כניסה. אחרי דקות מתוחות של המתנה נכנסים לחדר צדדי, ומינה יולזרי, מנהלת "המרכז להורות באמצעות פונדקאות", שמלווה אותם בנסיעה, מרימה טלפונים.

      עוד כמה דקות של חרדה, והפקידים ההודים מתרצים ומסכימים לפשרה: אביטל ועוז, ושני הזוגות הנוספים שהגיעו איתנו (וביקשו לא להיחשף בכתבה) יורשו להיכנס ללא עיכוב, בתנאי שיציגו את המסמך החסר לפני צאתם לישראל. אנחת רווחה. אנחנו בפנים. מומבאי מסחררת את החושים. קלידוסקופ מרהיב של צבעים, ריחות, המון אדם ונחילי כלי רכב. במונית, בפקק לכיוון המלון, אביטל מוקסמת מקישוטי ה"טיקה" הארגמניים שעל מצחן של ההודיות, ועוז מגחך למראה רוכל שסוחט מיץ תפוזים במטחנת בשר ידנית.

      הנהיגה בצד השמאלי של הכביש, שריד מימי הקולוניאליזם הבריטי, כמעט גורמת לו להידרס ביציאה מהמונית. "אנחנו אפילו לא שעה כאן, וכמעט הפכתי את הילדים העתידיים שלי ליתומים", הוא צוחק. בחדר האוכל של המלון מתכנסים לארוחת ערב שבת מאולתרת, ברוטב קארי חריף. השירות האדיב (אביטל: "אני מרגישה כמו ב'על אדונים ומשרתים'") משרה נינוחות, וכולם מתנפלים בתאווה גלויה על הכרובית המבושלת בקוקוס. מישהו שואל אם לפונדקאיות בהודו יש חיבור אינטרנט, "כדי שאפשר יהיה להתקשר אליהן מדי יום בסקייפ", ואביטל שואלת איפה מוצאים כאן מוצצים. "אלה עניינים שרק נשים יבינו, אל תנסה אפילו".

      אחת הנוכחות מבקשת רגע שקט, ומודיעה שהביאה מהבית "מתנה מיוחדת לכל הזוגות". היא שולפת מהתיק ערימת דיסקים ומחלקת אותם ברוב טקס: "זה בשבילכם, למזל ולהצלחה". אבא שלה, מתברר, הוא פייטן בנוסח תוניסאי מסורתי, ובתקליטור הוא מזמר פסוקי תהילים שיש בהם "סגולה לכל הישועות". אביטל מעווה את פניה בספקנות, ועוז קורא בדממה את ברכת "תיקון הכללי" שעל גב הדיסק: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, הבוחר בדוד עבדו ובזרעו אחריו".

      אביטל: "נו, שיהיה. אחרי כל מה שעברנו, כמה שירים באמת לא יכולים להזיק".

      אילוסטרציה (ShutterStock , DanielW)
      "אין לי ספק שיהיו לי לפחות שניים. אין מצב שלא" (אילוסטרציה: ShutterStock)

      הקליניקה לטיפולי פוריות "ויטה" נחבאת בטור נושן של בניינים בדרום מומבאי, לצד בניין מפויח משריפה - מהניגודים שרק הודו יודעת לייצר. מנהלת הקליניקה, ד"ר סוקפריט פאטל, מקבלת את הזוגות במאור פנים ומתעניינת במספר ההפריות שעברה אביטל. "הטיפולים בוודאי מאוד הכאיבו לך", היא מוסיפה בנימוס בריטי, כשהיא מאזינה באריכות למטר השאלות על הקפאת הביציות וסיכויי ההיקלטות. עוז נשען בדריכות קדימה, מפרש כל הבעת פנים וכל שינוי בדיבור, ואביטל מתייגעת בתרגום מילים ערמומיות דוגמת "רחם", "ביוץ" ו"מי שפיר".

      ד"ר פאטל, מצידה, נזהרת שלא לנטוע אשליות, אבל מדרבנת אותם להישאר אופטימיים: "שלושה עוברים מאפשרים סיכוי נאה להיקלטות הריון". אביטל עוצמת עיניים ומשחררת נשיפת רווחה. "אני בהלם מהיחס האדיב כאן. בישראל, בלי להעליב, נתקלנו ברופאים לא נחמדים, שמבחינתם הזוגות הם כמו סרט נע במפעל. בהודו ההרגשה יותר אישית ואנושית". עוז נעלם באופן מסתורי וחוזר מקץ דקות ארוכות בחיוך נבוך. מתברר שהוא נדרש להשאיר בקליניקה דגימת זרע, לצרכים עתידיים, ולכן נבלע בחדר צדדי עם סרט ייעודי. "לפחות מישהו מאיתנו נהנה היום", עוקצת אביטל, ועוז מתגונן: "זה עם מרשם מרופא".

      זה קורה בלי התראה מוקדמת. לחדר פוסעת הודית זעירת קומה ועגולת פנים, גופה עטוי סארי צבעוני ומבטה המבוהל מעיד שנזרקה לסיטואציה המביכה שלא מרצונה. זאת הפונדקאית. שמה סוניטה, בת 27, והיא הינדית שלא דוברת אנגלית (ד"ר פאטל: "היא עזבה את בית הספר בכיתה ד', אבל יודעת קרוא וכתוב בהינדית"). עוזרת בית בעבודתה, אם לשניים - בן 12 ובת 10. היא מתגוררת בעיר פונה, מרחק שעתיים נסיעה ממומבאי, וזו לה הפעם הראשונה שהיא פונדקאית.

      היא ובעלה החשמלאי חיים בצמצום, אך לא בעוני קשה. הם יקבלו קצת יותר מ?300 אלף רופי (כ?17 אלף שקלים), "זה מה שהודי ממוצע מרוויח בשנתיים עבודה", מסבירה הדוקטור. "במונחים מקומיים זה סכום משנה חיים. היא ובעלה יוכלו לתכנן רכישת דירה". עוז סמוק פנים. "כמה שהתכוננתי, זאת עדיין הפתעה", הוא ממלמל, ושואל את הרופאה בזהירות אם בריאותה של הפונדקאית תקינה. "היא לגמרי בריאה ונורמלית", מרגיעה פאטל. אביטל מתעניינת לדעת מה גובהה ("מטר וחצי ועוד סנטימטר"), ובוחנת את הצעירה במבוכה מעורבת באמפתיה. מחסום השפה חוסך מהשתיים את היסוסי הסמול טוק, וגם האיסור התרבותי על נגיעה פיזית מונע חיכוך אינטימי יותר. אביטל, שבניגוד לציפיותיה המוקדמות נכנעת לחלוטין להתרגשות, מניחה יד רוטטת על החזה ומפזרת חיוכים בלתי נשלטים לכל עבר. "היא די מסכנה", היא אומרת לבסוף, "מציגים אותה לראווה כמו פודל".

      אין משהו שהיית רוצה להגיד לה?

      "רק מילה אחת: תודה. זה בטוח לא יהיה קל לה. שתינו נשים, ובסופו של דבר, זה לא ההריון שלה".

      חשבת שתקנאי בה.

      "אגיד לך את האמת: כשעומדת מולך דמות חיה, עם שם ופנים, הכל משתנה. זה נהיה אמיתי. במקום קנאה יש התרגשות - כאילו, אוטוטו זה באמת הולך לקרות".

      עוז: "מול ההודית הקטנה הזאת, הלב נפתח. הכל מתחיל להתחבר".

      ייסורי גיהנום

      במלון, אביטל מתחברת לאינטרנט וצופה בסרטון ששלחה אליה חברה מהארץ, שבו נראות נשים אחרי לידה עם סימני מתיחה בבטן. "אני חושבת שזה הדבר הכי יפה בעולם", היא אומרת, ומייד מבקשת לדבר על סוגיה שמאוד מציקה לה, "למרות שאני יודעת שעדיין מוקדם להתעסק בה: היחס של המדינה לנשים במצבי.

      "לפי הנוהל בישראל, כשנחזור לארץ עם הילדים שלנו, עוז יוכר מייד כאבא הביולוגי, אבל אני לא איחשב לאמא שלהם מבחינה חוקית. אני אצטרך להגיש בקשה לאפוטרופסות בבית משפט. פקידת סעד תבחן את 'המסוגלות ההורית' שלי ותגיש תסקיר, ורק אז בית המשפט יכריע אם אני ראויה להיות אמא לילדיי. זה תהליך שנמשך חודשים, שבמהלכם אני למעשה זרה לילדים שלי. אני לא מצליחה להבין את ההתנהלות הזאת. למה להעמיס עוד קשיים על זוגות שצברו גם ככה לא מעט חוויות קשות? למה אישה רגילה נחשבת אוטומטית לאמא, ודווקא נשים כמוני, שעברו ייסורי גיהינום, צריכות להוכיח 'מסוגלות הורית'? זה מאוד חורה לי. ואין עם מי לדבר - זה החוק, ועד שהוא לא ישונה, זה יימשך".

      באופן סמלי, כמעט מיסטי, מומבאי מספקת לזוג רותם אינספור מפגשים בלתי נשכחים עם ילדים. הזאטוט היחף שמקבל מעוז תפוח ירוק ונוגס בו בתאווה קורעת לב. הילדה הבוכייה שניגשת למונית ברמזור ומספרת שהיא צמאה. התאומים ההולנדים החייכניים שמסיירים עם אמם בבית מהטמה גנדי. אפילו מרכז הקניות הגדול, עם חלון הראווה של חנות "מאדר קר", המשובץ בתמונות ילדים.

      ליד "טמפל סידי ויניאק", מקדש של האל ההינדי בעל ראש הפיל, גאנש, ניגשת לאביטל צעירה כבת 25, על זרועה תינוק זב חוטם ומאחוריה ילד ביישן כבן שלוש. ללא מילים היא מבקשת נדבה, מקרבת את ידה לפיה בתנועת "הם רעבים". עוז, כהרגלו, נמס ושולף מייד שטר. אביטל מבקשת להצטלם עימם, אך קודם רוכנת ארצה, מפשפשת בתיקה ומוציאה חפיסת מסטיקים. "קחי, זה בשביל הילדים", היא אומרת לצעירה באנגלית, ובעצם באימהית מדוברת, ומשתהה למגעו הסקרן של הילד בכף ידה.

      אביטל: "מבחינתי, הורות היא לא רק עגלה או בטן תפוחה. הפנטזיה האימהית שלי מלאה יותר: אני רואה את עצמי אמא לילדים משתוללים, אמא שמציבה גבולות לבת הטינאייג'רית שלה, אמא לחייל. כל הרצף. חוץ מהלידה עצמה".

      עוז: "אי אפשר להכחיש, יש לפעמים הרגשה של 'למה האחרים זוכים ואנחנו לא'. כאילו, מה כל כך דפוק בנו?"

      אביטל: "בעיקר כואב לנו לראות ילדים מוזנחים או תינוקות שהתעללו בהם. זה מדליק בנו המון כעס. אני לא יכולה לשאת את זה".

      בבוקר שלמחרת נוסעים לבקר ב"מרכז המגורים" של הפונדקאיות - המקום שבו הן אמורות לבלות את חודשי ההריון תחת פיקוח והשגחה רפואית צמודה. בימים שלפני הנסיעה דימיינה אביטל אחוזת מרפא פסטורלית, שאחיות מרחפות בין חדריה בחלוקים לבנים. כמה רחוקה היתה מהמציאות. "אפשר לצלם כאן סרט המשך ל'נער החידות ממומבאי'", אומר עוז ההמום, וגם אביטל מתקשה להחזיר את הלסת השמוטה. "מרכז המגורים" מתברר כדירה בשיכון מוזנח ומטולא, שפיגומי עץ מאולתרים מעידים בו שהוא עובר "שיפוץ". במעלה המדרגות נקבצים דיירים סקרנים להציץ בקבוצת הזרים, וריח תבשיל משונה מחניק את האף ואת הנפש.

      אביטל ושאר נשות הקבוצה נועצות בלחש: הן לא ישלימו עם מצב שבו הפונדקאיות "שלהן" יעבירו הריון שלם בסביבה כזו. למרבה ההפתעה, הדירה עצמה מתגלה כמקום נקי למשעי ומאובזר מאוד במונחים מקומיים, כולל מטבח, מאוורר ומיטה שמצעיה רכים. החששות נרגעים מעט, ועדיין קשה לעכל את הדלות.

      עוז מתכנס לשיחה שיחה קצרה עם מינה יולזרי. "קצת נלחצתי", יספר לנו אחר כך, "אבל מינה החזירה אותי לפרופורציות. מתברר שדירה כזאת היא גן עדן לעומת הבית שבו הפונדקאית חיה ביום?יום שלה". ממשיכים למרכז הרפואי היוקרתי "הירה ננדני", שממוקם במתחם ירוק הצופה לאגם. אם ירצו הגורל והאל - כאן ייוולדו התינוק או התינוקות. ד"ר אניטה סוני, גינקולוגית בכירה, מסבירה לזוגות על הסכנות שבהריון פונדקאי ("לידה מוקדמת, יתר לחץ דם, קשיים בלידה כשמדובר בתאומים או בשלישיות"). וחוץ מזה, היא מחייכת, "לאישה ההודית הממוצעת קשה לשאת ברחמה את התינוקות הישראלים, שהם הרבה יותר גדולים מהתינוק ההודי, מה שגורם מספר כפול של ניתוחים קיסריים ביחס לנורמה בהודו".

      מספסל בקצה המסדרון, מול דלת הפגייה, נשמעת לפתע ברכת "שלום לכם" בעברית צחה. הדוברים הם בני זוג ישראלים מקיבוץ במרכז הארץ, שתינוקם נולד כאן בפונדקאות ואושפז בשל בעיה בכלי הדם. המפגש הלא מתוכנן עם שניים ש"הצליחו לעשות את זה" מצית חשמל בין הנוכחים. אביטל אומרת שרועדות לה הרגליים.

      "כל כך התרגשתי", תסביר כשנצא מבית החולים, "הם הגשימו את הפנטזיה שכולנו חולמים עליה. אני רק מתפללת שהתינוק שלהם ייצא מזה מהר ויחזור בריא לארץ".

      בנמל התעופה של מומבאי, מסכמים את המסע על קופסה של דונאטס תפלים ("ההודים לא שמים בבצק שלהם ביצים"). בשורה התחתונה, הם חוזרים לארץ עם פחות חששות ויותר אופטימיות. עוז מתחיל להתנמנם מגלולות ההרגעה, ואביטל פורצת פתאום בצחוק. "חשבתי פתאום מה יקרה ביום שבו הילדים שלנו ירצו לצאת לטיול אחרי צבא בהודו?"

      "נסביר להם שחבל על הכסף", משיב לה עוז בשארית ההכרה, "בהודו הם כבר היו".