תחשוב רגע, כל החיים שלנו תלויים בצמחים - אתה לובש צמחים, יושב על צמחים, נושם צמחים. שתיתי צמחים בבוקר, אכלתי צמחים, וכדי לבוא לראיין אותי שרפת צמחים באוטו שלך בדרך לכאן. ועדיין אנחנו לא מביאים את הצמחים בחשבון. רוב האנשים, גם עמיתיי המדענים, לא מבינים הרבה בעולם הטבע ויש בורות גדולה בנושא. אנשים לא יודעים למשל שצמחים מתקשרים ביניהם באמצעות ריחות, שהם מבדילים בין אור אדום לכחול, שהם מרגישים אם נגענו בהם. רבים גם לא מודעים למשמעות הגדולה והחיונית שיש לצמחים על החיים שלנו".
כך מסביר הביולוג פרופ' דניאל חיימוביץ מדוע כתב את הספר "צמח - מה הוא יודע?" שתורגם לאחרונה ויצא במהדורה עברית, ובו פירוט על עולם החושים המפליא של הצמחים. מתברר שהקירבה, הדמיון והמשותף שיש לצמחים עם בני האדם ועולם החי - גדולים בהרבה ממה שחשבנו. הוא בכלל היה אמור להיות רופא. כמו כל ילד יהודי אמריקני שאבא שלו רופא, אחותו רופאה ושלושת הדודים שלו רופאים, גם דניאל חיימוביץ היה בטוח עד גיל 18 שרוב חייו הבוגרים יתנהלו בקליניקות ובבתי חולים, ובטח לא במעבדות ובגנים בוטניים. אבל אז, ב?1981, חיימוביץ הגיע לשנת שירות בקיבוץ קטורה.
"עבדתי כנהג טרקטור בשדות אספסת", הוא נזכר, "שמתי לב שכשגזמתי את האספסת היא גדלה חזרה, ואילו כשגזמתי חיטה היא לא גדלה. לא הבנתי כלום בצמחים, אבל חשבתי שאם נוכל לקחת את אותה תכונה של אספסת ולהכניס אותה לחיטה, נוכל להאכיל את העולם. הייתי סבור שזה עניין בעל חשיבות יותר מאשר רפואה. ובכן, המחשבה הזו מראה שלא הבנתי שום דבר בביולוגיה, אבל זה מה שגרם לי להתעניין בצמחים".
חיימוביץ נולד וגדל בעיירה הקטנה אליקוויפה, ליד פיטסבורג. "זו עיירה ענייה ואלימה, שהדרכים היחידות לצאת ממנה הן להיות יהודי ולעלות ארצה או לקבל מלגת פוטבול למכללה", הוא אומר בחיוך. חיימוביץ מספר שהיה "היהודי היחיד בכל בית הספר, ובכל העיירה היו לכל היותר עשר משפחות יהודיות. כשאתה גדל במקום כזה, אתה מבין את הסתירה הכרוכה בלהיות יהודי אמריקני - או שתתבולל או שתצא חרדי או... שתעלה ארצה". חיימוביץ, שגדל במשפחה מאוד ציונית, בחר באופציה השלישית ועלה ארצה ב?1984, וגם הוריו ואחותו עברו לגור בישראל. הוא החל את לימודיו באוניברסיטת קולומביה וסיים אותם באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה עשה דוקטורט בגנטיקה של צמחים. ב?1996 הוא הקים את המעבדה שבה הוא נמצא עד היום באוניברסיטת ת"א, ובה הוא משמש כיום מנהל מרכז מן למדעי הצמח. המדען הצנוע הזה גם רחוק מלהיות החנון שלו ציפיתם. חלק ניכר מהראיון גלש לשיחות על פוטבול ועל קבוצתו האהובה, פיטסבורג סטילרס. האוהד השרוף זוכר כל מהלך ופרט וכל שחקן שעבר בקבוצה מאז ילדותו בשנות ה?70.
המחקר פורץ הדרך של חיימוביץ היה עבודת הפוסט?דוקטורט שלו באוניברסיטית ייל ב?1994 - כשהוא גילה את המנגנון שמאפשר לצמח להתאים עצמו בצורות הגידול שלו לאור ולחושך. "חשבתי שהתגלית שלי ייחודית, עד שבסוף המחקר הבנתי שהגנים שחשבתי שהם ייחודיים לצמחים, נמצאים בכל בעל חיים". המחקר ההוא גרם לחיימוביץ לחשוב מהן הנקודות המשיקות בין הביולוגיה של החי והביולוגיה של הצמח. "ברור שמדובר בשני מנגנונים שונים לגמרי באבולוציה, אבל יש המון דמיון אם עוברים את המבנים - יד הרי שונה מאוד מעלה, אך ברמת התגובה הבסיסית יש דמיון רב, וזה גרם לי לחשוב יותר ויותר מה הדמיון הזה אומר - האם אני באמת יכול להגיד שצמח חש? ואם כן, מה זה אומר עלי שאני חש? התגובה הראשונית שלי ושל הרבה אנשים היתה שצמח לא חש, הוא רק מגיב. אבל לנו יש המון תגובות לא רצוניות ולא במודע - כמו לצמח".
ברגע הזה חיימוביץ זורק לעברי כדור בייסבול. "העין שלך ראתה את הכדור, המוח חישב משהו והגבת בלי לחשוב. כך רוב התגובות שלנו הן לא רצוניות. לא נוח לנו לחשוב על זה, אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו בשליטה, אבל ברגע שנקבל את חוסר השליטה שלנו, אפשר יהיה להתחיל לראות את ההקבלה עם תגובת הצמחים".
חיימוביץ מביא כדוגמה גם את התכונה אולי הכי אנושית - זיכרון. "נכון שלצמחים אין
זיכרונות בעלי רגש, אבל אפשר להגדיר זיכרון, בבסיס שלו, כקליטת מידע, קידוד ושליפה בעתיד, ואת זה צמחים מסוגלים לעשות", מסביר חיימוביץ. הנה למשל צמחים טורפים, דוגמת דיונאה לוכדת זבובים. כדי שזו תסגור במהירות הבזק על החרק, יש לה שתי שערות גדולות שצריכות להיות במגע איתו בתוך 20 שניות. אם עוברות יותר מ?20 שניות בין הנגיעה בשערה הראשונה לשנייה, הצמח ישכח שנגעו בו ולא ייסגר. הזיכרון הזה מקודד בחשמל, כמו חלק מהזיכרון במוח האנושי.
תן לי דוגמה למכנה המשותף הזה.
"גם לנו יש זיכרונות לא מודעים - למשל כשמקבלים חיסון. הגוף שלנו מקודד את ה'מידע' על הווירוס ומגיב כשהוא מתגונן בעתיד מפני אותו וירוס - זה זיכרון של הגוף שאפילו לא נמצא במערכת העצבים. לצמחים אין עצבים והם עדיין זוכרים, גם לטווח ארוך של חודשים". "הזיכרונות הם לא רק באותו אורגניזם", מחדד חיימוביץ, "אלא אפשר להעביר אותם לדור הבא. אם צמח עבר בצורת, הצאצאים שלו יותר עמידים ויזכרו ש'אבא' עבר טראומה". ויש גם תקשורת כימית בין צמחים. "עץ שמותקף בידי חרקים, מפריש כימיקל לאוויר, והעצים השכנים קולטים את הכימיקל, שמשמש עבורם סיגנל להתחיל לייצר חומרים רעילים לאותם חרקים".
"אין ספק שצמחים חשים"
כבר במאה ה?19 חוקרים ומדענים דיברו על תכונות משותפות בין בעלי חיים לצמחים, ואף ניסו לטעון שלצמחים יש מודעות. במהלך המאה ה?20 הנושא איבד לחלוטין את הפופולריות. המדע החזיק בעמדה שלפיה קיים שוני עצום בין החי לצומח, ומדענים שחיפשו את המכנה המשותף הפכו למנודים, נחשבו לפסיכים ולפסאודו?מדענים. "היום כבר אין ספק שצמחים חשים", אומר חיימוביץ, "הודות לעבודות מחקר בתחום הגנטיקה, ברור לנו היום שברמת הגן הבודד יש הרבה מן המשותף בין התא הצמחי והתא החי. בצמחים יש גן של סרטן השד, גן החירשות, גן לסיסטיק פיברוזיס. למה יש לצמחים את זה? כי אלה דברים משותפים לכלל הביולוגיה. האחידות ברמה התאית היא מדהימה. האבולוציה משתמשת באותם גנים כי כולנו נוצרנו מאותו תא מתישהו, זה כל היופי בעיניי".
חיימוביץ חושב שאנחנו מתעלמים מהצמח כי אנחנו לא רואים אותו זז, "אבל הוא כן זז, פשוט הרבה יותר לאט ומתוחכם". אז הצמח מרגיש אמנם, אבל פרופ' חיימוביץ מסביר שלא אכפת לו, לצמח, וגם לא כואב לו. להפך - פירות צריכים שעולם החי יאכל אותם כדי להפיץ את הזרעים שלהם. יש שני חושים שצמחים הרבה יותר רגישים אליהם מאשר בני אדם: חוש מגע - חיישני המגע של הצמח מגיבים למשקל הרבה יותר קטן, ובעיקר ראייה, בתגובה לאור. צמחים מגיבים לפוטונים (אנרגיה של אור) שאנחנו לא רואים (למשל אולטרה?סגול ואינפרה?אדום) ובעוצמות שאנחנו לא מזהים ועיוורים כלפיהן. לבני האדם ארבעה סוגי קולטני אור בגוף, ולצמחים - 13 קולטנים כאלה.
"זה הגיוני מבחינת האבולוציה, כי ההבדל הגדול בין בעלי חיים לצמחים הוא שהאחרונים הם נייחים", מסביר חיימוביץ, "כל בעל חי יכול לברוח, צמח יכול רק לשנות את הפיזיולוגיה שלו. הוא חייב להיות ער להיכן נמצא האור שלו כדי לבצע פוטוסינתזה. הצמח ער לכיוון האור, לעוצמה, לצבע ולמשך שלו". להבדיל מראייה, בחוש הריח בני אדם הרבה יותר מפותחים מצמחים. "בינתיים גילינו פחות מעשרה ריחות שפרחים רגישים אליהם", מוסיף הביולוג שגר בהוד השרון, "אנחנו לעומת זאת מגיבים לאלפי כימיקלים". אבל אל תטעו - הצמחים מתוחכמים ויודעים לפתות כדי לשרוד, כמו שחיימוביץ מתאר: "תחשוב שעץ פירות שכולו אדום בולט - הסיכוי של בעלי חיים אוכלי צמחים למצוא אותו הרבה יותר גדול, וכך עץ הפרי מפיץ את זרעיו דרך בעלי החיים שאוכלים אותו".
האבולוציה הובילה צמחים ליכולות מדהימות - לשרוד בלי לזוז במדבר יבש בטמפרטורות שנעות בין מינוס 5 בחורף ל?45 מעלות בקיץ. "עץ מדברי כזה מתאים עצמו לסביבה, משנה את הפיזיולוגיה שלו", מסביר חיימוביץ, "הוא מכבה את הביולוגיה שלו כשהוא חש שינוי בסביבה, סוגר את הפיוניות שלו. זה משהו אקטיבי שהוא עושה בתגובה לסביבה. הצמחים הם מאוד אקטיביים ומשקיעים אנרגיה כדי להגיב". לצמחים אין עצבים, אבל יש להם קולטנים מסוימים שיש לבני האדם במוח. כך למשל קולטן גלוטמט, שאצלנו קשור ללמידה ולזיכרון, קיים גם בצמחים. בנוסף, צמחים מייצרים כימיקלים שמשפיעים עלינו - מורפיום, ניקוטין, אספירין, THC ועוד רבים. חיימוביץ מסביר שהצמחים לא מייצרים את הכימיקלים האלה עבורנו ושחייב להיות לזה שימוש תוך?צמחי אבולוציוני.
"צמח - מה הוא יודע?" פורסם בארה"ב לפני שנה וחצי. זהו ספרו הראשון של דניאל חיימוביץ, שהפך לפורץ דרך בכך שלראשונה הנגיש להמונים את עולם החושים של הצמחים והתכונות האנושיות הרבות והמגוונות שיש להם. הספר כל כך הצליח שהוא נכנס לרשימת עשרת הנמכרים ביותר של אתר אמזון בשנת 2012 בתחום המדע.
ציפית לתגובה כזו בעקבות הספר?
"זה מדהים, לא חשבתי שהספר יתפוס, לא היו לי ציפיות, אני לא סופר, אין לי ניסיון בזה, זה הספר הראשון שלי", אומר חיימוביץ. הספר תורגם ל?13 שפות, ובהן סינית, איטלקית וגרמנית, אבל המקום שבו הספר נמכר הכי הרבה הוא דווקא אסטוניה, מדינה שבה 1.3 מיליון תושבים, ובה נמכרו 5,000 עותקים. "או שהאסטונים אנשים מלומדים ואוהבים מדע, או שזה הספר היחיד שהתפרסם באסטוניה באותה שנה", הוא צוחק.
הספר מצליח להיות קליל, זורם ומהנה מאוד לקריאה, אף שהוא משלב סקירה של מחקרים משמעותיים מימי צ'רלס דרווין, דרך המאה ה?20 ועד לימינו. מדע נגיש, מקיף, מעשיר, מלמד ומפתיע ב?150 עמודים שמחולקים לפרקים לפי החושים השונים שיש לצמחים. בעיקר מרתק ומפתיע לגלות לעיתים כמה התכונות של הצמחים קרובות או דומות לתכונות וליכולות אנושיות - פרי שנובט משחרר לאוויר כימיקלים שגורמים לשאר הפירות להבשיל; צמח מזהה כאמור התקפות חרקים; צמח (כשות) שמעדיף את נינוח העגבנייה על פני החיטה; צמח שמודע כשנוגעים בו ומבדיל בין אדום לכחול שאנחנו לובשים, שמתאים את צמיחתו לאור; צמח מטפס שמזהה עצם (גדר למשל) שעליו הוא יוכל לגדול, ועוד.
הקריאה מעניקה תחושה שהספר הוא יותר על בני אדם מאשר על צמחים, וגורם לנו לחשוב על אנושיות ועל טיבן של תכונות אנושיות, מה שמחזיר אותנו לסיבה שחיימוביץ כתב את הספר. "כשנולדתי היו בעולם 3 מיליארד איש, כיום יש 7 מיליארד, ועד 2050 יהיו 9 מיליארד. ככל שהאוכלוסייה גדלה, יש פחות אדמה חקלאית", הוא אומר.
מה הנזק בכך?
"איך נייצר מספיק אוכל כדי שלנכדינו יהיה מה לאכול וללבוש? אם לא נבין איך צמחים מגיבים לסביבה, לא נוכל להשתמש בהם כדי לייצר יותר אוכל בפחות אדמות. חייבים למצוא דרך להמשיך לייצר את אותה כמות אם לא יותר - בפחות משאבים. אנחנו לא יכולים לקחת כמובן מאליו שנמשיך להצליח לגדל אוכל שיספיק לכל העולם".