הזיכרון הראשון שלי מ"מדיבה" הוא החיוך הקורן של פניו. אני יכולה לדמיין את הראש ואת הכתפיים שלו מציצים מהפודיום הלבן, מבעד לקהל הרוחש. בימים ההם לא ממש תפסתי מי הוא, אבל אפשר היה לחוש בהתלהבות ובציפייה באוויר. הייתה לו נוכחות חזקה.
כילדה, לא הייתי מודעת לבעיות שדרום אפריקה מתמודדת איתן. הייתי בת מזל בכך שמשטר האפרטהייד קרס עוד לפני שמלאו לי ארבע. העולם שלי היה מלא באופטימיות זוהרת, ובאפשרויות שהציעה דרום אפריקה הדמוקרטית, שזה עתה נבראה. החוויה שלי מדרום אפריקה רחוקה שנות אור מהעוולות הרבות שנעשו בדורות הקודמים תחת שלטון האפרטהייד. הסיפורים של הוריי על חיים שנוהלו באמצעות חוקים גזעניים ומדכאים, ועל מאבק לחירות שונים לגמרי מהחופש והשוויון הפוליטי שלתוכם גדלתי.
עבורי, נלסון מנדלה היה האבא (טאטא) של דרום אפריקה החופשית סמל של הקרבה, התמדה עיקשת ומאבק למען חירותנו. אופיו הסלחני איחד את האזרחים בתקופה של אי-סדר. מותו עשה זאת שוב. על אף שידענו על מחלתו הממושכת, לכתו של המנהיג המיוחד שלנו גרמה לעצב קשה. מאוחדים בצערנו, חגגנו את חייו בדרך שהביאה את ערכיו לקדמת הבמה, וסיפקה השראה לדרום אפריקנים לזכור את האי-שוויון שבמורשת האפרטהייד.
תודה, טאטא מדיבה, על כך שזרעת זרעים של תקווה. תודה על שפיזרת מאורך הסלחני ומהחמלה שלך, כך שדרום אפריקה תוכל לשגשג בדורות הבאים. תודה על הדוגמה שנתת לנו. בחייך, שחררת אותנו לחירות פוליטית. במותך, מי ייתן ויהיה לך שחרור מוחלט. נוח על משכבך בשלום.
נלסון מנדלה היה הנשיא השחור הראשון של דרום אפריקה. בחודש דצמבר 2013 הוא מת אחרי מאבק ארוך במחלה. רבים ממנהיגי העולם באו לטקס האשכבה שלו, ובני עמו התאבלו עליו במפגן מרהיב של שירה וריקודים. הוא היה בן 95.
*יאשודני פילאי היא סטודנטית מדרבן. בת 22.