אישה בת 40, אולי בת 45, מציעה לי מעט מים וקרקרים. התאריך הוא 7 ביולי, וזה יום חם מאוד. אנחנו מתרוצצים בין האלפים שנאספו ברציפי הנמל של קדיקוי לפסטיבל "גזדנגאם", פסטיבל הגז המדמיע. היריד נמשך כל היום, מחאה על האלימות המשטרתית נגד המפגינים.
המחאה שהחלה בטורקיה במאי 2013 הייתה מלאה ביוזמות בלתי-אלימות, הומוריסטיות לעתים, ובעיקר, כאלה שהעניקו תקווה. באותו קיץ, עברתי בפארק גזי כמה פעמים בשבוע, וראיתי שם אנשים קוראים ספר, נהנים מארוחה משותפת או מנגנים ושרים.
במצעד הגאווה של איסטנבול ב-2013, הגדול ביותר אי פעם בטורקיה ובמזרח אירופה, אנשים נשאו שלטים עם פינגווינים. זו הייתה דרכם ללעוג על הצנזורה של ארדואן, אחרי שערוץ סי-אן-אן המקומי, החליט לשדר סרט דוקומנטרי על החיות החביבות, במקום להעביר בשידור חי את האירועים בכיכר טקסים, במהלך אחת התקריות החריפות ביותר של האלימות המשטרתית.
באוגוסט, גרמי מדרגות בצבעי הקשת החלו להופיע בכל מקום באיסטנבול. שבוע לאחר מכן, חבר מגזיאנטפ, אחת הערים הגדולות במזרח המדינה, שלח לי תמונות של מדרגות, שהלכתי עליהן בעצמי לפני כשנה, אך כעת הן היו צבועות בשלל צבעים. הגישה העליזה של המפגינים עמדה בניגוד חד לברוטליות של הרשויות. אחד מחבריי אמר לי: "כך או כך, תבכי אם תבואי לטקסים. את תבכי מגז מדמיע, או שתבכי מהאהבה המדהימה שיש שם".
ב-29 באוקטובר, הבנתי לראשונה על מה הם מדברים. זה היה יום השנה ה-90 להקמת טורקיה, והצטרפתי לאחת הצעדות למען הרפובליקה ולזכר האב המייסד שלה, מוסטפא כמאל אטאטורק. באמצע הדרך, רציתי לראות מה קורה בכיכר טקסים. כשהסתובבתי, עשרות אנשים רצים חלפו על פניי; העיניים שלהם דמעו. מהר מאוד הבנתי שהריח המוזר שהרגשתי היה גז מדמיע.
חצי שעה מאוחר יותר, הייתי עדה לעימות בין המשטרה למפגינים. אדם שרדפו אחריו הוכה באלות. נערה נגררה על המדרכה בשערות ראשה. מעולם לא פחדתי כל כך, ובכל זאת, החלטתי באותו הרגע שלא לפספס את ההזדמנות לספר על מה שבאמת קורה בהפגנות.
המחאה גוועה מאז, אך כל הזמן אני מרגישה סביבי את ההשפעות של הקיץ שעבר. פוסטרים וכתובות בגיר על המדרכה בקמפוס מודיעים על מפגשי דיון וצעדות. השיחות הקלילות משתנות כשאנחנו מתחילים לדבר על הסיוט שעברנו בחופשת הלימודים. רבים מחבריי התחילו ללמוד על הסכסוך עם הכורדים, לאחר שהצנזורה הכבדה שהופעלה במהלך המחאה עוררה ספק לגבי ערוצי החדשות שצפינו בהם.
לאחרונה, בהופעה שצפינו בה, הקהל החל לצעוק: "הר יר טקסים, הר יר דירניס!". טקסים בכל מקום, התנגדות בכל מקום. שנת 2013 אולי הגיעה לסיומה, אך מחאת גזי לא תמה. כפי שאמרו המפגינים: "בו דאהא בסלנגיק, מוקאדליה דואם", זוהי רק ההתחלה, המאבק שלנו ימשיך.
ההפגנות בטורקיה החל בסוף חודש מאי, מחאה על הוראת הממשלה לפנות את פארק טקסים באיסטנבול כדי להקים מיזם מסחרי. ההפגנות התפשטו לרחבי המדינה, וראש הממשלה, רג'פ טייפ ארדואן, האשים "גורמים זרים" בליבוי המחאה.
*לארה איבט, סטודנטית המתגוררת באיסטנבול. בת 22.