אני אזרח מצרי רגיל. שלושה עשורים מחיי העברתי תחת הנשיא חוסני מובארק. מעולם לא התעניינתי בפוליטיקה: הרגשתי שזה לא בשבילי. במילים אחרות, הרגשתי זר בארצי, אדם שאין לו שום זכויות. כמו רבים, סבלתי מהבעיות השגרתיות של המצרים: בעיות חינוך, בריאות, תחבורה, וכל שחלמתי עליו היה למצוא פרנסה, להינשא ולהקים משפחה.
בינואר 2011 פרצה המהפכה. העם גבר על הפחד והרחיק את מובארק. נמלאתי תקווה שהמצב ישתפר, ושנצליח לחיות במדינה דמוקרטית כמו שאר העמים. חשבתי שהממשלה תעבוד למען העם, ולא ההפך. "האחים המוסלמים" יצאו מהכלא; כמו רבים, גם לא ידעתי יותר מדי עליהם, והייתה תחושה שהשלטון קצת מגזים בחומרה שהוא נוקט כלפיהם, אבל דאגו להפחיד אותנו היטב. עמוק בלב, המשכתי לומר לעצמי: כולנו מצרים, ובוודאי גם הם אוהבים את המדינה לפחות כמוני. צריך לתת להם צ'אנס.
בתקופת הביניים שאחרי המהפכה, כולם רצו חלק מהעוגה, או ביס מהשלטון. אם חשבתי שמצרים חזרה אלינו אחרי 30 שנה, הסתבר שהיא חזרה לאנשים הרעבים, למי שרצו לטרוף אותה.
אחרי מובארק, גם מורסי לא הצליח לשכנע את העם שהוא נשיא טוב. חלק גדול מהציבור הרגיש, ובצדק, שמורסי עובד רק למען האנשים שלו. למרות שלא בחרתי בו בקלפי, לא הייתה לי בעיה שיהיה נשיא: חשבתי שאם הוא לא יהיה טוב, תמיד אפשר יהיה להפיל אותו בבחירות, כמו בכל מדינה דמוקרטית.
אך "האחים", כנראה, תיכננו להיות כמו מובארק ולהישאר בשלטון לעד, דרך הדמוקרטיה ובלי זיופים. הם הצליחו לשכנע את העם שהם הגיעו כדי להחזיר את האיסלאם למדינה (אך מתי הדת עזבה אותנו?). העניים והמסכנים השתכנעו ראשונים.
ביוני 2013, הבוחרים שלא הרגישו שיפור בכלכלה, ושלא חשו בביטחון ברחוב, יצאו שוב לרחובות. לא האמנתי שיש באמת מיליוני מצרים שמתנגדים למורסי, אך בסיוע הצבא, הם הפילו גם אותו. הייתה לי הרגשה מאוד קשה. לא רציתי שנגיע למצב הזה. לא רציתי לחזור למשבצת הראשונה.
כשתומכי הזרם האיסלאמי נהרו לרחובות, השלטונות הגיבו. אפשר היה להבין את הצבא, שלא רצה עימותים בין המחנה הדתי למחנה החילוני. קיווינו שמורסי, יבין מה קורה, ויכריז על משאל עם בנוגע להישארותו בשלטון; הוא דווקא עשה את מה שלא עשה מובארק, וקרא לתומכיו להפגין עבורו. מרגע זה ואילך, מצרים נכנסה לתקופה קשה מאוד. ההישג היחיד שמורסי רשם, לפני שהודח, היה לחלק את העם.
הייתה לי פעם שיחה עם חבר, תומך של מורסי. שאלתי אותו: אתה חושב שיש לו סיכוי לחזור לשלטון? הוא ענה: "לא". שאלתי, אז למה אתם עושים את זה? הוא השיב: "למען האיסלאם". ותגיד, אתה חושב שאני מתנגד לאיסלאם? ענה לי: "יכול להיות". עד כדי כך הצליחו אנשיו של מורסי לבלבל את כולם.
רק מי שאוהב את מצרים יזכה באהבת העם, ורק הוא יוכל להגיע לשלטון. אז מי יהיה הנשיא הבא? כל הפוליטיקאים הנוכחיים נפלו במבחן העם. כולם התרסקו והפסידו את ההזדמנות שהייתה להם. רק אדם אחד מקובל על הציבור, ואפילו הפוליטיקאים אינם מתחרים בו: הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי.
עד שסיסי התמנה לשר הביטחון, לא שמעתי עליו מעולם, אבל תוך חודשים ספורים הוא הצליח לחדור ללב האומה. יש תחושה שהוא באמת אוהב את מצרים. גם אני חושב שהוא היחיד, כיום, שיכול להציל את מצרים.
2014 לא תהיה שנה קלה. ממתינים לנו משאל עם, בחירות לפרלמנט ובחירות לנשיאות. כמו בשנה שעברה, אנו מתחילים את השנה עם נשיא אחד ונסיים אותה עם נשיא חדש. אני מקווה שזה יהיה סוף שלב-ביניים, ושאחר כך נוכל לבנות את מצרים החדשה.
ב-3 ביולי 2013, צבא מצרים הדיח את הנשיא מוחמד מורסי, הנשיא הראשון במדינה שנבחר בבחירות חופשיות לאחר ההפיכה שבה הופל הנשיא חוסני מובארק. אחרי הדחתו, תנועת "האחים המוסלמים" הוצאה מהחוק, ולאחרונה הוכרזה ארגון טרור.
*עמר זכריא מתגורר בקהיר. חוקר לענייני ישראל, ממייסדי מכון "אפאק" ללימודים מזרחיים וממפעילי קבוצת "מדברים שלום" בפייסבוק. בן 42.