אני אולגרטה, לסבית בת 54, והמדינה שלי חונקת אותי

במוסקבה יש אולי חצי מיליון להט"ב, אך להפגנות באים רק 50. הרשויות פועלות עלינו כמו מכסחת דשא: כשמרביצים לנו, דווקא אותנו הם מעלים לזינזאנה. טור מיוחד לוואלה! חדשות

אולגרטה חריטונובה
24/12/2013
צעיר הומוסקסואל מותקף בהפגנה במוסקבה בקיץ האחרון(צילום: AP)

רוסיה נושאת בקרבה את הפשיזם שלה כפי שדג נושא בגופו את הביצים. די בהפריה אידאולוגית קלה, והשרצים הנאצים ממלאים את האגם.

השנה השתתפתי באירועי הגאווה בברלין. סיפרתי על המצב ברוסיה; לא רק על מצבם של פעילי הלהט"ב, אלא בכלל על זכויות האדם. שאלו אותי מדוע אנו מתירים להם לעשות לנו את זה, אך לא שאלתי אותם מדוע הם נתנו לפאשיזם לעלות. הם השיבו בעצם: אחרי 1945, לא הרשינו שזה יקרה שוב.

בשנות ה-90, אחרי הפרסטרויקה (הרפורמות בברית המועצות), הייתה גם לנו הזדמנות להבין, לקיים דיון ציבורי על טרור המהפכה, על הטירוף הסטאליניסטי; להכיר בשגיאות, להכות על חטא ולהתחיל ליצור חברה אזרחית, מדינת חוק. אבוי. זה לא קרה. השלטון עבר בדרך הקצרה והאיומה ביותר לידי הקג"ב (כעת הפס"ב), אבל אפילו משטר צבאי לא קיבלנו, אלא מבנה מושחת שפועל לפי הקודים של העולם התחתון. זה היה ברור כשמש בבחירות המזויפות לפרלמנט, הדומא, ב-2011. קיבלנו שלטון של מפלגה אחת, שבראשה עומד שליט אחד, לעולם ועד.

כעת מתחוור שהשיטה עוברת מחוק הומופובי למהפכה חוקתית. בתחילה סימנו את האויבים (הלהט"ב) כ"סוכנים זרים", ולאחר מכן הציעו "חבקים רוחניים" כדי להפנות את החברה נגד האויבים הללו ("ערכים מסורתיים", רוחניות נוצרית-פרבוסלבית). כעת נותר רק לשנות את שיטת המשטר, כדי ששלטון היחיד - ואנחנו יודעים מיהו היחיד הזה - יהיה מוחלט, הדת הפרבוסלבית תהיה דת המדינה, והעם ישמור על תודעת העבד שאפילו לא רוצה להרים את ראשו. סביר להניח שמה שהעתיד צופן לנו הוא מה שהתחולל באיראן לאחר מהפכת 1979.

שליט שפועל בקודים של העולם התחתון. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין(צילום: רויטרס)

ההתחלה הייתה צנועה: החוק ההומופובי הראשון עבר בעיר ריאזן ב-2009. כמעט אף אחד לא הגיב. כשחוק דומה התקבל בסנט פטרסבורג ב-2011, פעילי הלהט"ב התעוררו. כבר היה ברור שחוק כזה יכול לעבור ברמה הפדרלית, וכך קרה. ב-11 ביוני 2013, אישר הדומא את החוק "להגנה על ילדים ממידע שמקדם הכחשה של ערכים משפחתיים מסורתיים". החוק מטיל קנסות על מי שיעז לומר בפומבי שהומוסקסואליות היא נורמה של מיניות בוגרת ושמשפחות חד-מיניות אינן שונות ממשפחות אחרות. יוזמי החוק טוענים כי הם מגינים על ילדים מ"מידע שמזיק ל'פסיכיקה' שלהם". פעילי להט"ב מציינים כי כל מה שהחוק עושה הוא למנוע מבני נוער מידע אובייקטיבי בתקופת ההתבגרות המינית ולעצור הסברה למניעת הפצת מחלות מין.

עוד בוואלה!

תגידו לנו מי אתם - ונגלה לכם באיזה כרטיס אשראי תקבלו יותר

בשיתוף max

נשיקות במקום פצצות

עם קבלת החוק נוצרה אווירת שנאה אגרסיבית, שבה אסור אפילו לדבר על הומוסקסואליות. כפועל יוצא אסור לספר על האפליה – על שרירות לבם של כוחות הביטחון שנראתה, למשל, בינואר האחרון, בפעולה שכונתה "יום הנשיקות". הייתה זו יוזמה של הפעילה ילנה קוסטיוצ'נקו. יצאנו אל הדומא עם שלטים ודגלים, אך מטרתנו הייתה להפגין התנגדות לא אלימה ולהשיב באהבה על השנאה שהצית החוק ההומופובי. משום כך, החלו הפעילים להתנשק - "נשיקות במקום פצצות".

מיד התנפלו עלינו נוצרים פרבוסלבים ולאומנים-פונדמנטליסטים-מסורתניים (קשה להגדירם במילה אחת). הם יידו ביצים סרוחות, הדפו אנשים אל הקיר, החלו לאיים במכות. והשוטרים, במקום לעצור את הפנאטים האלימים, החלו להוביל לזינזאנה את פעילי זכויות הלהט"ב. אני הלכתי הצידה. לגיל יתרונות משלו. קוסטיוצ'נקו ופעילים אחרים נלקחו לתחת המשטרה, וזה לא היה הטיול האחרון שלהם. ביוני, לפני אישור החוק, הם חזרו על "יום הנשיקות", ושוב נאזקו והוסעו לתחנה.

ההפגנות לא מועילות משום שמשתתפים בהן רק אקטיביסטים. החברה שלנו מפוררת: יום אחד הלהט"ב יוצאים להפגין בדומא, ביום אחר מוחים עובדי המדע, או המשפחות מרובות הילדים. לצאת כולנו ביחד, כמו שהאוקראינים יצאו לכיכר העצמאות, אנחנו לא מצליחים. וזאת הבעיה העיקרית שלנו. אפילו בתוך כל מגזר הפיצול חוגג: יש מי שמפגין מול הדומא, יש מי שיוצא ל"הייד פארק" במוסקבה; מישהו מארגן "פלאש מוב", מישהו אחר – מצעד גאווה. אנחנו לא מסוגלים להתאחד ולעמוד יחדיו. אז השלטונות חונקים אותנו אחד אחד.

שוטר, ומאחוריו פעילות להט"ב בהפגנה במוסקבה, בחודש יוני(צילום: AP)

את ארגוני הלהט"ב הרשומים ניסו לחנוק בקנסות. לשם כך השתמשו בחוק שקובע כי עמותות שקיבלו תרומות ממדינות זרות ומנהלות פעילות פוליטית צריכות להירשם ברשימה מיוחדת. כחלק מהליך הבדיקה, ארגון הלהט"ב "ויחוד" ("יציאה") ופסטיבל קולנוע הומו-לסבי הוכנסו לרשימת ה"סוכנים הזרים" משום שקיבלו מימון זר, אף שלא קיימו פעילות פוליטית. סירוב להירשם גורר קנס כבד; שלם – או שתיסגר. שני הארגונים נקנסו, שילמו ופנו לבית המשפט כדי לערער. בית המשפט קיבל את הערעור, אבל פסטיבל הסרטים למשל, כבר לא הצליח לקבל את הכסף בחזרה.

הפרויקט התרבותי העצמאי שלנו, "אוסטרוב" ("אי") הוא לא ארגון רשמי. ראשיתו בכתב עת פמיניסטי רדיקלי שיצא לאור לראשונה ב-1999. למעשה "אוסטרוב" הוא העיתון הלסבי הוותיק ביותר, והיחיד, שיוצא לאור בהוצאה עצמית ברוסיה. הוא שם לעצמו למטרה לקדם את התת-תרבות הלסבית ואת הסובלנות כלפיה בחברה הכללית, להעצים נשים לסביות, לשפר את הדימוי שלהן בעיני עצמן ולחזק תפיסות חיוביות של יחסים בין נשים.

העיתון נוצר בידי נשים שכותבות בשביל נשים על נשים. מחברות המאמרים, יצירות הפרוזה והשירה עושות זאת ללא תמורה. העיתון הוא מחברת בת 44 דפים, שיוצאת לאור ארבע פעמים בשנה. המערכת מונה כמה נשים, שכולן עוסקות בעריכה בהתנדבות. מה שמניע אותנו הוא הרצון לקדם נשים כותבות ואת הקהל שלהן, לאפשר לאחדות מאתנו לחלוק את השמחה ואת הכאב, כדי שאחרות יוכלו לחבור לניסיון הזה ולהבין שהן לא היחידות שמתמודדות עם השאלות שהחיים מציבים בפנינו. קוראים אותנו ב-15 מדינות וביותר מ-40 ערים – מהחוף המערבי בארה"ב עוד לדרום-מערב אסיה. בשנות קיומו של העיתון, יצאו 56 גיליונות ועוד 31 מוספים ספרותיים, המוקדשים לחומרים עם "תוחלת חיים" ארוכה יותר.

מצעד גאווה שהסתיים בהפגנה אלימה ובעשרות עצורים. סנט פטרסבורג, רוסיה, 12 באוקטובר 2013(צילום: רויטרס)

על בסיס הטקסטים שמתפרסמים בעיתון אנחנו עורכות ערבים ספרותיים. ב-31 במרץ, באחד מימי שבוע המלחמה בהומופוביה, ארגנו ערב קריאה לבני נוער להט"בים. קראנו יצירה מאת מחברת צעירה, סיפור על אהבה בין שתי סטודנטיות. עכשיו אין לנו יותר זכות להיפגש ולקרוא עם בני נוער. אנחנו עושות זאת בכל זאת, רק משתמשות - בשיא הרצינות – בצפנים.

באופן דומה, תוך הקפדה על כל כללי הזהירות, מובילה אחת מחברותיי פרויקט שנקרא "אוסטרוב בזופסנוסטי" ("אי של ביטחון"), שהמשתתפות בו מנסות לסייע לנשים לסביות שעברו אונס. על הבעיות האלה בכלל לא מדברים. ברוסיה אין אף ארגון שנותן מענה המותאם לנשים לסביות ולניסיון החיים שלהן. "אי של ביטחון" הוא קבוצת תמיכה יחידה במינה, מייסודה של אישה לסבית שנפלה בעצמה קורבן לאונס.

כן, יצאתי השנה להפגנות, מול הדומא ובהייד פארק; למשמרות מחאה במרכז העיר (לזכר הומו שנרצח) ולצעדות. אבל הפעולות האלה לא עוצרות את הרשויות, שפועלות עלינו כמו מכסחת דשא. אין בכוחנו להעמיד אל מול האפליה כוח השווה לה בעוצמתו ובמידת הארגון שלו. במוסקבה חיים אולי חצי מיליון להט"ב, ולהפגנה יוצאים 50. האחרים מקווים לשרוד במחתרת. אני יכולה להבין את החשש של בנות זוג שמגדלות ילדים, במיוחד כשבדומא כבר היה מי שהציע לבחון הצעת חוק שמתירה לקחת מאמהות לסביות את ילדיהן ולמסור אותם לבתי ילדים.

משום כך אנחנו מתרכזות בעזרה ללסביות עצמן. בשבילן אנחנו מוציאות עיתון, עורכות ערבי קריאה וערבים המוקדשים להצגת יצירות של מחברות לסביות, סדנאות אמן בכתיבה, קבוצות דיון פמיניסטיות, קבוצות תמיכה וכולי. אין בכוחנו לשנות את מדיניות הממשלה, אבל נוכל להציע סיוע אמיתי לאנשים אמיתיים. וזה בדיוק מה שאנחנו עושות.

בחודש יוני 2013, חתם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על החוק האוסר "תעמולה הומוסקסואלית", שנועד לאסור על זוגות חד מיניים להינשא, לאמץ ילדים ולהפגין את אהבתם בפומבי. המחאה נגד החוק, ונגד חוקים אחרים המפלים את זכויות האזרח ומגבילים את חופש העיתונות ברוסיה, גרמה למנהיגים זרים להודיע כי יחרימו את אולימפיאדת החורף בסוצ'י.

*אולגרטה חריטונובה, בת 54, היא פעילת להט"ב מרוסיה, מייסדת כתב העת הלסבי הפמיניסטי העצמאי "אוסטרוב".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully