ככל שמתקרב סוף ינואר, המועד שבו מתכוונים האמריקנים להציג "הסכם מסגרת", כך עולים תרגילי החבלה וההשהיה הפלשתיניים מדרגה. אבו מאזן משגר מסמך דיפלומטי לאובאמה, הכולל את כל העמדות הקיצוניות המסורתיות של הפלשתינים, ומנסה להיתלות בהבנות בנושא הביטחון שהושגו כביכול בזמנו עם רה"מ אולמרט ("הבנות" שאבד עליהן הכלח ושממילא לא היו רלוונטיות ונדחו גם אז).
בהקשר זה כדאי לשים לב לדברים של הד"ר מוחמד שתייה, לשעבר חבר בצוות המו"מ הפלשתיני, מראשי פת"ח ומי שנחשב למקורבו של אבו מאזן, במסיבת העיתונאים שקיים בשבוע שעבר. ד"ר שתייה מבטא ללא כחל וסרק את מה שאבו מאזן עצמו ויו"ר צוות המו"מ הפלשתיני, סאיב עריקאת, מעדיפים בשלב זה שלא לומר בגלוי, לגבי ההכרה בישראל כ"מדינת הלאום היהודי" או "המדינה היהודית". אמנם גם בעמדות הפלשתיניות בסוגיות האחרות (פליטים, ירושלים, גבולות, ביטחון וכו') אי אפשר לגלות סימני גמישות מובהקים, אך נראה שעניין ההכרה, או ליתר דיוק, אי?ההכרה, תופס יותר ויותר את המקום המרכזי בהתנהלותם.
"מדינה בשביל היהודים, לא של היהודים"
אצלנו יש אמנם מי שהרימו גבה ושאלו, מי בתמימות ומי בכוונת ניגוח, "מה זו ההתעקשות הזאת של נתניהו לקבל הכרה מהפלשתינים?" אך מי שטוענים כך מתעלמים מהעיקר, או שאינם מבינים את הסיבות האמיתיות שעומדות מאחורי מלחמת החורמה שהפלשתינים מנהלים בעניין זה. כלפי חוץ הם מעלים נימוקים, כגון הטענה שהגדרת ישראל כמדינה יהודית עלולה לפגוע בעמדתם, ואפילו בקיומם, של הלא?יהודים שחיים בה - טענה דמגוגית שמטרתה העיקרית היא להשחיר את פני ישראל. אך הסיבה האמיתית, כאמור, אחרת; העולם האיסלמי ברובו, והפלשתינים בפרט, שוללים את עצם היותם של היהודים עם או אומה, ומאחר שלדעתם מדובר רק בדת, הרי גם אין מגיעה להם מדינה. לכן חזר ושינן ד"ר שתייה במסיבת העיתונאים הנ"ל: "אולי מדינה בשביל יהודים, אך לא מדינה של היהודים".
מכאן נובע כי אף שהעמדה הרשמית של הפלשתינים תומכת בהקמת מדינה פלשתינית, לא מעטים בהם מקווים שבסופו של דבר תוקם מדינה אחת לשני העמים (שבה היהודים יהפכו למיעוט שיורשה, במקרה הטוב, לחיות כאזרחים ממדרגה שנייה, כפי שהיה במשך מאות בשנים בארצות ערב השונות). "יש אמנם מדינה ששמה ישראל, ובלית ברירה נאלצנו להכיר בה כעובדה קיימת מאחר שהיא חזקה מאיתנו מבחינה צבאית ומכיוון שיש לה בעלת ברית כמו אמריקה", הם אומרים, "אך אם יבוא יום ונתוני היסוד האלה ישתנו, נדע איך לטפל במדינה הבלתי לגיטימית הזאת, שהתנחלה בקרבנו ושאומות העולם הקימו על חשבוננו כדי לפצות את היהודים על מה שעוללו להם בשואה".
פרופ' יחזקאל דרור כתב בזמנו שגם אם נגיע להסכם עם הפלשתינים (שבו הוא מצדד), אין בכך ערובה לסוף הסכסוך, ודברים כמו אלה של ד"ר מוחמד שתייה מאשרים זאת. ההכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי היא, אפוא, מבחנם האמיתי של הפלשתינים לגבי השאלה אם פניהם לשלום. המשוואה היא פשוטה: אי?הכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי פירושה אי?הכרה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו, כלומר בזכותה של ישראל להתקיים.