מטבע לשון חדש נולד במקומותינו: "פיגועי אווירה". זו אינה אינתיפאדה שלישית, מסבירים לנו בידענות, אלא אירועים ספורדיים ועממיים: אבנים, בקת"בים ודקירות. למעט חריגים (בינתיים) כמו הפיגוע באוטובוס בבת ים, הכל גם מאוד ספונטני, תוצר של אווירה.
בהגדרה "המרגיעה" הזאת יש יתרון אחד: היא מספקת עוד הזדמנות נפלאה לאחוז את השור בקרניו ולברר מאין בדיוק מגיעה האווירה הזאת, שמולידה את אותם פיגועים שבנקל יכולים להתפתח למשהו מאורגן פי כמה?
ובכן - האווירה שמולידה פיגועים, מגולמת בפסטיבל מתמשך של האדרת טרור, ג'יהאד והתרת דמם של יהודים וישראלים באשר הם. זה קורה בתחומי הרשות הפלתשינית ובהוויה הציבורית שלה, הרשמית והבלתי רשמית. גם אם את מרבית הפיגועים מבצעים אלה המזוהים עם חמאס וארגוני הסירוב, הרי את האווירה שמולידה אותם מייצרים ברשות הפלשתינית. רק השבוע תיעד "מבט לתקשורת פלשתינית" אירוע תרבות של הרשות הפלשתינית בחסות היו"ר מחמוד עבאס ובהשתתפות שר התרבות הפלשתיני. באירוע "התרבות" הזה הוענקו תעודות הוקרה לכמה מהרוצחים שישראל שיחררה לאחרונה, ובהצגה שהועלתה שם על ידי בני נוער פלשתינים, חולקו השחקנים לשני מחנות יריבים, שייצגו את תומכי חמאס ואת תומכי פת"ח. בשלב מסוים השליכו כולם על הארץ את דגלי פת"ח וחמאס והתאחדו תחת דגל הרשות. לאחר מכן פתחו בקרב יריות, שבו הרגו את כל "הישראלים" שהיו מולם.
האנשים שנוטלים לידיהם את בקבוקי התבערה והאבנים והסכינים, ולבסוף גם את הרובה, צורכים כבר שנים את "התרבות" הזאת. הם וילדיהם למדו ולומדים שדין ההתנחלויות עכו וחיפה כדין ההתנחלויות אריאל ואפרת, וישראל אינה קיימת במפות שלהם. אלו שמבצעים עתה "פיגועי אווירה" גדלו על שנאה לכל מה שיהודי וישראלי, ובתוך ציבוריות שבה דמוניזציה והסתה נגד ישראל, ואף היעדר לגיטימיות לעצם קיומה, היו ועדיין לחם חוק.
עוד שמן על מדורת הטרור
הדוגמאות רבות מספור והובאו כאן לא מעט. הן מתחרות בהצלחה ולעיתים אף עולות על הנוסחאות הקשות ביותר של הפרוטוקולים של זקני ציון ופרופוגנדת ה"דר שטירמר" הגרמני. לאווירה הזאת, שמייצרת פיגועים, אחראים במידה כזאת או אחרת מנהיגים ברשות, הטלוויזיה ומערכת החינוך שלה, עיתונים, אוניברסיטאות ואנשי דת שפועלים בתחומה ובהשראתה.
כך נשתלו זרעי האינתיפאדות. כך מניע הטרור את מנגנון "קוצר וזורע": נזרע בטרור ונקצור במו"מ, מתוך הנחה שככל שירבו המכות בעורף הישראלי - תיחלש יכולת העמידה של הממשלה הישראלית.
אסור לנו להשתתף במשחק הזה. אנחנו כבר מכירים אותו. רבין ושרון כבר נפלו בפח. עכשיו, למרות האובססיה של מזכיר המדינה קרי להשיג הסכם, אפשר גם אחרת. הפלשתינים רוצים אולי שננהל מו"מ כאילו אין טרור ושנניח להם לנהל טרור כאילו אין מו"מ, אבל בסרט הזה כבר היינו. צריך להשמיע קול אחר וברור: מו"מ - כן, אבל לא בכל מחיר, ועד להודעה חדשה, ישראל "עושה חושבים" ומשעה את ביצוע השלב השלישי של שחרור המחבלים. שני השלבים הראשונים הרי רק שפכו עוד ועוד שמן על מדורת הטרור. מדוע שנגביה עוד את הלהבות?