ההכרעה הקשה מכל

"קריעת ילד מהוריו מולידיו קשה היא מקריעת ים סוף...", כך כתב מנחם אלון, המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון לפני שנים.

והוסיף עליו עמיתו המשנה לנשיא מישאל חשין: "קשים הם דיני ממונות. קשים מהם דיני נפשות. קשים מכולם דיני אימוץ ילדים, והם בקודש הקודשים של דיני נפשות... התחת אלוקים הוא השופט שינתק קשר דם בין אם ואב לבין בן ובת, שייטול בת ובן מאם ומאב וייתנם בידי אם ואב שלא הרו אותם ולא ילדו אותם?"

הקושי הזה בא לביטוי בולט גם אתמול. קריאת פסק הדין חושפת מחיבוטי הנפש שעברו השופטים שעניינם, כפי שכתב השופט רובינשטיין, "בבשר החי, בעתידו של קטין ששניים אוחזים בו, והוא כעין משפט שלמה".

העקרונות מוסכמים: מלכתחילה טוב לילד כי יגדל בבית הוריו הביולוגיים, אך טובתו, "טובת הילד", היא המכרעת. צו אימוץ גם לא נועד לשיפור תנאי חייהם של ילדים או להענשתם של הורים "גרועים". הבעיה הגדולה אינה בעקרונות אלא ביישומם במקרה המסוים. כפי שהדגישה השופטת נאור, פני בית המשפט אינם צופים פני עבר אלא פני עתיד, והכרעתו נסמכת על חוות דעת של מומחים. בעניין זה חידד בצדק השופט הנדל את ההבדל שבין המדע והמשפט: "אל לו לשופט להיכנס בנעלי הפסיכולוג, כשם שאין הפסיכולוג עוטה את גלימת השיפוט".

גם שאלת האימוץ ה"פתוח" והמשך הקשר, ולו מרחוק ולפרקים, עם המשפחה הביולוגית, נלקחו בחשבון. הבעיה הגדולה היא שלא מדובר במדע מדויק. "טובת הילד" אינה שם פרטי, אלא כינוי למשפחה גדולה וענפה של שיקולים, שאיזון נכון ביניהם אמור להכריע את הכף. ביהמ"ש דחה על הסף, וטוב שכך, את הניסיון להחדיר, ובכל מחיר, את השד העדתי גם לסוגיה הרת גורל זו.

ראויה לציון גם התייצבותו של היועמ"ש להגן על טובת הילד, והתגייסותו לניהול ההליך גם בדיון הנוסף, הקשה והמתיש.

גם משנפלה ההכרעה, לרבות בעניין "אימוץ סגור", ראוי כי בדיני נפשות מעין אלה, וכפי שהציעו כמה מהשופטים, שבעתיד ישובו הרשויות המתאימות וישקלו את חידוש הקשר - ולו ברמה מסוימת - בין הילד לבין הוריו?מולידיו, וזאת בתנאי ובדרך שלא יפגעו בטובתו ובקשר החדש שיצר עם משפחתו המאמצת.