חיי הלילה הסודיים של האנוסים

כשהוא מגיע לאזור המפגש, הוא בוחן את הסביבה בצורה יסודית כדי לוודא שאף אחד לא עוקב אחריו ואיש מעוברי האורח ברחוב אינו מכיר אותו. לאחר שסרק את העוברים ושבים ווידא שהרחוב לא מכיל סכנה, הוא שם פעמיו לעבר נקודת המפגש. בדלת הכניסה, אם מכירים אותו, הוא נכנס בזריזות. אם לא מכירים אותו, הוא צריך לומר את מילת הקוד כדי שלמאבטחים יהיה ברור שהוא מוזמן, ולא "חפרפרת" שנשלחה לבלוש אחרי משתתפי המפגש. לאחר הכניסה הוא נשאב, בקצב שלו, לתוך עולם אחר, עולם רחוק שנות אור מחייו היומיומיים, שאליהם הוא רגיל מאז שהוא זוכר את עצמו.

לא, לא מדובר בסוכן של המוסד או מודיע משטרתי שעשה את דרכו למבצע או פגישה חשאית. מדובר בגבר חרדי, שהגיע ל"מסיבת אנוסים", המתקיימת אחת לכמה שבועות ונודדת בין מועדונים שונים ברחבי הארץ. עבור אותם חרדים המכונים "אנוסים", המסיבה הזו היא המקום היחיד בו הם יכולים להיות, ולו לכמה שעות, קרובים יותר לצורת החיים אותה היו רוצים לחיות - אך מסיבות שונות הדבר נבצר מהם, והם בוחרים שלא לעבור את הקווים לשורות הציבור החילוני.

"אנוסים" הוא הכינוי שהודבק לאותם מאות ואלפי חרדים שאיבדו את האמונה, אך חיים את חייהם כחרדים לכל דבר - מתוך מחויבות למשפחה או לקהילה, או מסיבות אחרות. את אמונתם - במושגים דתיים אפשר להגדיר את זה "חוסר אמונתם" - הם מקיימים במחשכים. לא מדובר בבודדים וחריגים - זו תופעה החוצה את כל המחנות בתוך הציבור החרדי. יש ביניהם חסידים, ליטאים, אשכנזים וספרדים.

הציבור הזה מקיים בסודי סודות מסיבות, שבהן אפשר לראות נשים וגברים מכל הגילאים, זוגות ובודדים שבאים להתראות וליהנות עם אנשים כמותם, תוך מינימום חשש שסודם הכמוס יתגלה ועולמם יתהפך עליהם. נאור, הפעיל בכמה קבוצות של אנוסים, מסביר כי התופעה הזו קיימת בכל מקום. "אין יישוב חרדי שאין בו קבוצה של אנוסים", הוא אומר בשיחה עם וואלה! חדשות. "התופעה הזו הולכת ומתרחבת בצורה משמעותית".

כיוון שהחשיפה היא האיום הגדול ביותר המרחף מעל אנשים אלה, קשה להשיג נתונים מדויקים לגבי מספרם. אבל לדברי נאור - חסיד לשעבר בשנות השלושים לחייו, שחזר בשאלה לפני שמונה שנים - מדובר בתופעה בקנה מידה עצום. על פי הערכות מסוימות של גורמים בתוך המחנה החרדי העוסקים בנסיונות להתמודד עם התופעה, היא מקיפה קרוב לשליש מהציבור החרדי. "לא מזמן הייתי במפגש בו דיבר פעיל חרדי על קירוב לבבות, והוא טען שבציבור החרדי מעריכים שמדובר ב-30% אנוסים החיים חיים כפולים ונסתרים ממשפחתם וקהילתם. גם אם מדובר באחוז מוגזם קצת בעיניי, עדיין הכמות גדולה מאוד". הנתון הזה אכן כנראה קצת מוגזם - אבל הוא ממש לא מופרך. גם הערכות שמרניות יותר מעמידות את שיעור האנוסים על כ-20%, חמישית מהציבור החרדי.

גם מיכל געש - גרושה (31) ואם לשלושה שחזרה בשאלה באופן גלוי לפני כשנה, אך עדיין מתגוררת בשכונה חרדית בבירה - מסכימה עם ההערכות. "תופעת האנוסים מתרחבת בקצב מאוד משמעותי", היא אומרת. "אם בעבר יכולת למנות עשרות ואולי מאות, בשנים האחרונות מדובר באלפים. בכל מקום ניתן למצוא משפחות ובודדים המנהלים חיים כפולים. כמי שבקשר עם לא מעט אנוסים, לאחרונה כשאני מסתובבת ברחוב אני מוצאת את עצמי מתלבטת לגבי כל חרדי שעובר מולי, אולי גם הוא אנוס. זה באמת מבלבל".

ובאמת, כשנכנסים למסיבה אפשר להתבלבל. ברחבת הריקודים ניתן לראות גברים ונשים שנראים חילוניים לגמרי, וביניהם, בערבוב לא שגרתי, חרדים לכל דבר ועניין: גברים בלבוש חסידי, מעיל ארוך, ציציות בחוץ, זקן ופאות - ונשים עם לבוש צנוע ופאות.

לא מדובר כמובן בתנועה מאורגנת, אלא באוסף של יוזמות מקומיות, כשכל קבוצה בוחרת לעצמה את מקום המפגש ואת תוכנו לפי רצונם. חלק מהמסיבות מתקיימות בברים או מועדונים ברחבי הארץ, תוך הקפדה על שמירת המיקום בסוד, כדי שיהיה קשה לעלות על קיומן. הבר שנבחר מוזמן על ידי המארגנים מראש, ורק מוזמנים יכולים להיכנס. באחת המסיבות הללו, בה ביקרתי באחרונה, נכחו למעלה מ-200 איש. לפחות 30% מהם חרדים - שחלקם עטו לבוש חרדי מלא, וחלקם ניסו להשתלב לפחות ברמה מסוימת בלבושם.

יתר משתתפי המסיבה הם חילונים, אך בעלי עבר חרדי. העבר הזה משמש כמכנה משותף המחבר אותם לאנוסים, שנעזרים ביוצאים בשאלה כמעין משענת. יש ביניהם שמלווים אותם בתהליך שהם עוברים לאורך זמן, כפי שמתאר נאור: "מדובר במפגש שבראש ובראשונה מהווה מאין קבוצת תמיכה עבור האנוסים. זה המקום היחיד בו הם יכולים להיות עצמם ולהרגיש שיש מקום בו צורת ההתנהלות שלהם, שכל כך לא מקובלת בציבור החרדי, היא לגיטימית. אותם אנשים עוברים שלבים לא פשוטים, ואחד הקשים שבהם הוא היכולת לקבל את המקום שבו הם נמצאים כלגיטימי ולא להתייחס אליו כאסור, כפי שחונכנו כל השנים. במפגש כזה, כל אחד וכל אחת, לא משנה איפה הם נמצאים בדיוק בתהליך, מרגישים לגיטימיים לחלוטין. אין שיפוטיות ולא מותחים עליו ביקורת. האנוסים יכולים לבוא ולהיפגש עם עוד אנשים שנמצאים בתהליך דומה, ולהרגיש שהם בסדר גמור".

"האנוסים מתמודדים עם קשיים לא פשוטים", מוסיפה געש. "הם רוצים לחיות אחרת, אבל לא יכולים לממש את רצונם מסיבות שונות. הפחד מפני חשיפה הוא הפחד הגדול ביותר עמו הם מתמודדים, ולכן הם צריכים סוג של תמיכה. אנוסים חדשים שמצטרפים לקבוצה ורוצים להשתתף במסיבה חוששים משני דברים מרכזיים: הראשון הוא הפחד מחשיפה, אבל הם גם מתמודדים עם חוסר הרצון להיות חריגים בתוך המפגשים. לא מעט מהם מתקשרים ומתייעצים איתי ועם פעילים אחרים בדיוק בנושאים הללו".

געש מספרת כי לעתם קרובות היא מוצאת עצמה, בשיחות בטלפון או בפייסובק, מרגיעה אנוסים ומדריכה אותם בסיטואציות שנקרות על דרכם. לדוגמה: "הם יוצאים מהבית בלבוש חרדי מלא. בשלב מסוים, כשהם רחוקים מספיק ממקום מגוריהם ומכל ריכוז חרדי אחר, הם צריכים למצוא מקום להחליף בגדים - ולעתים הם עושים את זה רק במסיבה עצמה. לחלק מהגברים קשה עם הזקן והפאות, ואני מנסה לעזור להם בעניין. חלקם מביאים איתם ג'ל וכובע כדי להסתיר את הפאות ומחליפים לחולצת טריקו. עם הזקן אין להם מה לעשות, אבל מה שהם יכולים לעשות כדי להרגיש קצת יותר שייכים הם עושים". לנשים יותר קל עם שינוי הלבוש, ובמהלך המסיבה בה נכחתי ניתן היה לראות לא מעט נשים לבושות על פי צו האופנה, בבגדים מודרניים וחשופים. לאחר בירור קצר אני מבין שבמפגש אקראי ברחוב, את חלקן אראה בלבוש חרדי העומד בכללי הצניעות המחמירים ביותר.

חלל המסיבה מתמלא אט-אט בעוד ועוד משתתפים. כולם מסבירים פנים זה לזה בחיבוק ובנשיקה. אם בשגרה לא היינו זוכים לראות אברך מזוקן מתחבק עם אישה ומנשק על לחיה, במפגשים הסגורים הללו מדובר במחזה שגרתי. כמה חרדים בלבוש מלא יושבים בצד, ליד שולחנות, בעוד האחרים כבר רוקדים ברחבת הריקודים. המוזיקה רועשת ומקפיצה והאורות המהבהבים מוסיפים לאווירה. ברחבת הריקודים אני קולט חרדי עם זקן ופאות רוקד עם בחורה יפהפייה בחצאית מיני, חולצה חשופה ושיער פזור שמוסיף להופעתה הסקסית. בשלב מאוחר יותר מתברר לי שמדובר בזוג נשוי עם ילדים, והאישה החליפה בגדים לפני כניסתה למועדון.

בזווית העין אני קולט חרדי נוסף שעומד ליד הבר, עם כיפה וזקן, ומנסה להשתלב בתוך ההמולה. בתחילה הוא מתופף על הבר לפי הקצב; לאחר כמה דקות גופו מתחיל להתנועע קלות, ואפשר ממש לעקוב אחר מחשבותיו: אני קולט את רצונו להשתלב ולהשתחרר בתוך רחבת הריקודים, לצד החששות שמתרוצצים במוחו מתוך חוסר ידע וניסיון. בהמשך הוא מתקרב לרחבה ומתחיל לרקוד בהיסוס, נראה בעליל שהוא לא מורגל לזה. לאחר עוד כמה דקות שתי נשים מושכות אותו פנימה לרחבה, ותוך זמן קצר הוא ואחת הנשים עוברים לריקוד צמוד במרכז הרחבה.

באחת המסיבות, הביא אחד האנוסים את אשתו, שבמקרה שלהם היא מודעת לתהליך שהוא עובר למרות שהיא נשארת בדרכה החרדית. באחת הגיחות מחוץ לבר, הוא מספר לי שהיא רצתה פעם אחת לבוא ולראות לאן הוא יוצא. בכמה הזדמנויות במהלך הערב נצפים בני הזוג רוקדים במרכז הרחבה: הוא בחליפה חסידית ארוכה ממשי, גרביים לבנות עד הברכיים מכסות עת מכנסיו כנהוג בחסידות אליה הוא משתייך, זקן וכיפה שחורה; היא בשמלה צנועה על פי התקן החרדי, פאה לראשה. סביבם רוקדים נשים וגברים בקצב מסחרר לקול המוזיקה, והם, בריקוד קצת יותר מהוסס, מנסים להשתלב.

בצד השני, סביב השולחנות, יושבות קבוצות-קבוצות של חרדים ויוצאים בשאלה ומעלים זיכרונות מהשכונה, מהישיבה או מהמוסד החינוכי לבנות בו למדו יחדיו. בשיחות הללו, נחשפים לא פעם האנוסים לאנוסים אחרים, לעתים קרובי משפחתם, כשעד אותה נקודה לא היה לאף אחד מהם מושג שהם שותפים לתהליך דומה וחשאי.

הריקודים סוערים וחושניים רוב הזמן. חלק רוקדים לבד, ואחרים בזוגות. תוך כדי ריקוד מתחילים חלקם בגישושים ומגעים, שעובר בהדרגה לחיבוק צמוד ובמקרים מסוימים אף מעבר לכך. בתוך עשן הסיגריות שאופף את המקום אפשר לראות זוגות מתנשקים בחושניות, כאלו זו הפעם הראשונה שהם נחשפים למגע פיזי עם המין השני (מה שנכון בלא מעט מהמקרים). אחרים רוקדים במלוא הקצב ובהתאמה גמורה למוזיקה.

המגע בין המינים נפוץ מאוד במסיבות הללו, וזר חילוני מזדמן אף עשוי להתרשם שהאווירה במקום אירוטית מדי. אבל מי שמכיר את אנשי הקבוצה מבין שמדובר במשהו אחר - כמו שנאור וגעש מסבירים: "בניגוד למסיבות אחרות, בהן לרוב האנשים לא מכירים זה את זה למעט חברים בודדים, כאן כולם מכירים את כולם. כל מי שמצטרף מגיע לקבוצה על ידי חבר קבוצה ותיק יותר, וכולם מקבלים את כולם ועוזרים זה לזה. המכנה המשותף לכולם, העבר או ההווה החרדי, מחבר בין האנשים - ולכן יש תחושה של עודף מגע. אבל לא מדובר פה בשבירת מוסכמות מוסריות או משהו כזה".

אבל גם נאור וגעש מודים שלעתים נוצרות "אי הבנות" במגעים בין המינים, תוצאה של חוסר הניסיון החברתי. "אחת היוצאות בשאלה שאני מכיר, שהשתתפה באחת המסיבות, סיפרה לי על סיטואציה שהיא נאלצה להתמודד איתה", מספר נאור. "באותו ערב היא רקדה ברחבה לבד, ובשלב מסוים, המבט שלה נתקל במבט של אחד האנוסים החדשים שישב בצד. לאחר דקה הוא התקרב והתחיל לרקוד די צמוד אליה, ולא היה לה נוח עם זה. היא אמרה לו שהיא לא מעוניינת והיא מעדיפה לרקוד לבד - אבל זה לא עזר; הוא לא הבין את המסר, והמשיך לרקוד בצמוד אליה, עד שהיא נאלצה לצאת מרחבת הריקודים. זו דוגמה למשהו שקורה לפעמים - מטבע הדברים, גבר שחי בריחוק מנשים ולא מכיר את קודי ההתנהגות יכול לטעות בזה. בשביל זה אנחנו פה - ללוות, להדריך ולהסביר. לאחר זמן הם מבינים ומפנימים את הקודים החברתיים החדשים ומתנהלים כמו שצריך".

"האנוסים, בטח החדשים, לא מבינים את שפת הגוף של הנשים", מוסיפה געש. "הם לא מבינים לפעמים שלא זה לא, או שהפניית הגב זה לא הצגת הצד האחורי של האישה בפניהם, אלא רמז שמשהו לא מתאים. בכל מקרה, מכיוון שבאנו משם, אנחנו מבינים את זה ומנסים להסביר בצורה יפה - ובמשך הזמן הדברים מופנמים. למעט המראה החיצוני, הם משתלבים לחלוטין".

היבט אחר של חיי הלילה שנראה כי האנוסים קצת פחות מתקשים להתרגל אליו הוא האלכוהול - שהמבלים שותים ממנו בהנאה, אך לא בהגזמה. הקהל בהחלט מספק תעסוקה לברמנים, אבל גם יודע מתי לעצור, ונראה כי מקרים של השתכרות עד כדי הקאה או ערפול חושים הם נדירים, גם בקרב המצטרפים החדשים. ומה לגבי סמים? נראה כי גם אלו אינם זרים לחלק מהמשתתפים, וג'וינטים נראים מדי פעם עוברים מיד ליד - אך גם כאן, כנראה שלא מדובר בפעילות שכיחה יותר או פחות ממה שתראו במועדון רגיל של קהל חילוני.

המסיבה נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה, ומבחינת האנוסים היא כמו אוויר לנשימה - כפי שגעש מתארת. "אחד האנוסים שאל אותי למה המסיבה לא מתקיימת מדי שבוע. לדבריו הוא חי ממסיבה למסיבה, כי זה המקום היחיד בו הוא מרגיש סוג של שייכות. צריך להבין שמדובר באנשים שחיים חיים שלמים: משפחה, קהילה, עבודה או לימודים בכולל - אבל בתוך תוכם, הם ממש לא רוצים להיות שם. המפגשים הללו הם בהחלט מאוד משמעותיים עבורם".

אחד האנוסים, בחור חסידי, מתחיל להיראות לחוץ בשלב מסוים. אני יוצא אחריו מחוץ למועדון, והוא מספר לי שאשתו התקשרה אליו כבר כמה פעמים. הוא מתרחק מספיק כדי שרעש המוזיקה לא ייקלט ומדבר איתה כמה שניות. כשהוא חוזר הוא מבקש הקפצה לביתו, כי "נהיה מאוחר" ואשתו לא מבינה למה הוא עוד לא חזר מהכולל.

אני מסכים להסיע אותו הביתה. בדרך הוא קצת לחוץ. במהירות הוא מסדר את עצמו, מחליף בגדים שוטף את הפאות שהוסתרו מתחת לכובע אופנתי ומבקש את חוות דעתי לגבי עוצמת ריח הסיגריות והאלכוהול שנודף ממנו. כשאנחנו מתקרבים לשכונה החרדית בה הוא גר במרכז הארץ, הוא יוצא, מסתכל קצת בחשש ימינה ושמאלה וממהר לחזור לביתו - בתקווה שסודו לא ייחשף. "זה פשוט הזוי", אומרת געש, שהתלוותה אלינו בנסיעה. "תראה עם איזה חשש הוא צריך להתמודד כל הזמן, ממש רחמנות. סוף סוף הוא יוצא קצת ועושה מה שהוא מרגיש, ועם כל החששות הללו וההתארגנות הזו הוא צריך להתמודד כל הזמן". מבחינתה, זו הסיבה העיקרית לכך שהחליטה לחצות את הקווים בגלוי: "אני לא הייתי מסוגלת לחיות ככה".

לנאור ולגעש חשוב להדגיש שהפעילות חפה מכל מיסיונריות. "מדובר בתופעה שמתרחשת מעצמה", מבהיר נאור. "אני לא פונה לאף אחד, כל מי שמגיע אליי בצורה כזו או אחרת - אני מציע לו עזרה. אין לי שום כוונות להחזיר אנשים בשאלה אלא רק לסייע למי שמבקש". געש משלימה: "כשיצאתי בשאלה בעצמי, חשבתי להשתלב לגמרי בציבור החילוני - אבל מהיכרות עם עוד יוצאים וכאלו שנמצאים בתהליך היציאה, הגעתי למצב שחלק מהאנוסים שמעו עליי ופונים אליי, ופשוט נשאבתי לזה. אין לי שום רצון להשפיע על אף אחד - אבל מי שמבקש עזרה, אני שמחה לסייע בתהליך. כל אחד והקצב שלו".

המסיבה מסתיימת. החוזרים בשאלה חוזרים לבתיהם, והאנוסים מתגנבים לשכונתם בזהירות לבל ייחשף סוד. עד המסיבה או המפגש הבא, הם ימשיכו להתנהל כחרדים לכל דבר ועניין, ודאי כלפי חוץ - אולי מלבד "גניבות קטנות" של סטטוס בפייסבוק או SMS בשבת - עד למסיבה הבאה, בה יוכלו להרגיש שוב, ולו למספר שעות, קצת יותר טבעיים ובמקום בו הם רוצים להיות.