מידיעה גדולה שפורסמה מעל דפי "ישראל היום", ואף הופיעה בעמוד השער, למדנו כי קצין חינוך ראשי אסר את הקרנת הסרט "בית לחם" בפני חוגרים. לפי ההנחיה שהוצאה, "הסרט לא מאושר להקרנה בפני חוגרים במסגרות צבאיות", אבל רצוי להקרינו בפני מפקדים בתפקיד מ"פ ומעלה ואפשר להקרינו בפני יחידות "מיוחדות" דוגמת אגף המודיעין, "וזאת על מנת לעודד ביחידות אלה שיח ערכי רלוונטי", ובלבד שקצין בכיר - לא פחות מדרגת אלוף משנה - יאפשר את ההקרנה.
אפשר לתהות האומנם, בין כל שאר המשימות החשובות שניצבות לפתחו, לא מצא קצין חינוך ראשי בצה"ל משימה דחופה יותר מאשר להיות תחליף למועצה לביקורת סרטים - שלמזלנו כבר חלפה ובטלה מן העולם - ולהפיץ רשימות של סרטים "מותרים" ו"אסורים"?
אין צורך לומר שאפשר להוציא הנחיות עקרוניות באשר לשידור סרטים, מכל סוג שהוא, ב"חסות" הצבא ומטעמו. אפשר שיהיה מי שיטען שהצבא, כגוף, אינו צריך כלל לעסוק בהקרנת סרטים, מכל סוג שהוא, בפני חייליו. אך מכאן ועד עריכת "רשימה אסורה" של סרטים פרטניים והגבלת הקרנתם לאוכלוסיות עילית מוגדרות, המרחק רב. כך קל וחומר בעידן שבו אפשר לצפות בכל סרט באינספור ערוצים, וכך על אחת כמה וכמה כאשר האיסור מנומק בחשש מפני ההשלכות שעשויות להיות להקרנת סרט המתאר מערכת יחסים סבוכה וטעונה בין סוכן שב"כ למשת"פ פלשתיני.
במתכונתו הנוכחית דומה כי האיסור הסלקטיבי מנוגד בתכלית לעקרונות יסוד של חירות, שוויון וחופש ביטוי, אך לא פחות מכך מנוגד לשכל הישר ולתבונה. דווקא בשל מורכבות הסוגיות שבהן עוסק הסרט, והעמדה שהוא מציג, היה ראוי לעודד את הקרנתו בבסיסי צה"ל, בכל הדרגות, ולקיים לפני ההקרנה ולאחריה דיון בסוגיות שהוא מציף.
איסור ההקרנה "בפני חוגרים" מעליב ממש
איסור ההקרנה "בפני חוגרים" מעליב ממש. האומנם קצין חינוך ראשי מזלזל כל כך באינטליגנציה של כלל החוגרים העומדים על משמר ארצנו, עד כדי כך שלשיטתו, רק קצינים בדרגת מ"פ ומעלה ראויים לצפות בסרט בלי שיסכנו את נפשם הרכה והתמימה?
נקל לשער שהאיסור יביא לתוצאה ההפוכה. מים גנובים ימתקו; את זאת ידע כבר החכם באדם לפני אלפי שנים. יש להניח שדווקא בעקבות האיסור יבקשו חיילים רבים לטעום מן הפרי האסור וירוצו לבתי הקולנוע לצפות בסרט, ללא השגחת "האח הגדול" מטעם קצין חינוך ראשי. את הסרט יראו, אך את הדיון שראוי לקיים בו יחמיצו.
בשכבר הימים ביטא בית המשפט העליון את עקרון היסוד שמעוגן היטב גם במסורת היהודית בת אלפי השנים, ולפיו בירור האמת וההתמודדות עם הדעה המקוממת, הצורבת את הלב וצורמת את האוזן, לא ייעשו בדרך של השתקה, הסתרה וטיוח, אלא להפך: בדרך של התמודדות חזיתית עם הביטוי המקומם וסתירתו.
יש לקוות כי ההחלטה התמוהה תיבחן ותשונה בהתאם.