ביום רביעי, בשיחה עם בוריס נמצוב, סגן ראש ממשלת רוסיה בתקופת בוריס ילצין ואחד האופוזיציונרים הקולניים והבולטים בעידן פוטין, שאלתי לדעתו על חנינת האסירים של הנשיא הרוסי. "מדובר בחנינה מסורסת", אמר לי. "היא לא תגע ברוב האסירים מהפגנות המחאה בבולוטנאיה (הכיכר שהפכה לזירת מחאה לאחר הבחירות - נ"מ), היא לא תגע בחודורקובסקי ולייבדב, ולא באסירים פוליטיים רבים אחרים".
אבל פוטין הפתיע את נמצוב, וגם אופוזיציונרים רבים אחרים, שלא האמינו שהנשיא יעניק חנינה ליריבו הפוליטי כל עוד הוא נמצא בשלטון. פוטין שלח רבבות פרשנים לחפש הסבר, מדוע זה קרה עכשיו. ההסבר הנפוץ הוא משחקי החורף האולימפיים בסוצ?י שייפתחו ב-7 בפברואר, וזוכים לביקורת מכל כיוון, החל מההחלטה התמוהה להעביר משחקי חורף באחת הערים החמות ברוסיה (כאילו שחסרים במדינה אזורים מושלגים), וכלה בסדרה של אסונות שליוו את הקמת התשתיות בעיר - הצפות, קריסת בתים ופגיעה באיכות הסביבה.
העלות הגבוהה של המשחקים והדיווחים הרבים על השחיתות החוגגת כבר זיכו אותם בקרב הגולשים בשמות כמו "שחיתותיאדה". הקריאות להחרים את המשחקים באו מכיוונים שונים - תומכי זכויות להט"ב, תומכי חברות הלהקה "פוסי ריוט", פעילי איכות הסביבה מארגון "גרינפיס" שנזרקו לכלא לאחר שניסו לבצע פעולת מחאה לא אלימה על אסדת קידוח רוסית - ואפילו בקונגרס האמריקני היו שהעלו את הרעיון להחרים משחקים בגלל שפוטין העניק מקלט מדיני לאדוארד סנודן.
אך עם כל הנחישות של פוטין לקיים את המשחקים בעיר שבה מצוי בית הקיץ שלו, וההשקעה הבומבסטית בהם, החודש נשיא רוסיה כנראה הבין שהוא מסתכן להישאר בחבורה מצומצמת - לפחות מבין החבר?ה שמוערכים בזירה העולמית. נשיא צרפת אמר שלא יבוא, כך גם נשיא גרמניה, והשבוע התברר שמהמשלחת האמריקנית הרשמית, לראשונה זה שנים, ייעדרו הנשיא, סגנו, וגם הגברת הראשונה. התגובה היתה מהירה: המדליף אדוארד סנודן, שקיבל באוגוסט מקלט מדיני זמני למשך שנה ברוסיה, בסוגיה שהפכה לקוץ נוסף ביחסי וושינגטון-מוסקבה, לפתע הודיע שהוא מעוניין לקבל מקלט מדיני בברזיל, ובין היתר לסייע להם בחשיפת מידע לגבי הריגול האמריקני (הבריזילאים דחו את ההצעה בנימוס).
השנייה הייתה חודורקובסקי. מי שבמשך עשר שנים לא טרח לכתוב פנייה לנשיא עם בקשת חנינה, כתב אותה, יצא לחופשי ומיהר להסתלק לגרמניה. הנושא הכי בעייתי שפוטין עדיין מתקשה למצוא לו פיתרון דאוס אקס מכינה לקראת המשחקים האולימפיים זו אפליית הלהט"ב ברוסיה, כולל החוק הדרקוני המבקש להעניש את האחראים לתעמולת היחסים ההומוסקסואליים בקרב בני נוער.
לא ברור אם החנינה תשנה את עמדת המנהיגים, שמצאו תירוצים לא לשבת לצדו של פוטין בתא האח"מים, אך מבחינתו, בשחרור של חודורקובסקי הוא לא נדרש לשלם מחיר גבוה מדי. מי שמכיר את מיכאיל חודורקובסקי, יודע שהוא לא באמת איש ציבור מלידה, והוא לא באמת תכנן להיות מהפכן ומתנגד המשטר - אפילו את פעילות התמיכה שלו במפלגות הפוליטיות, שקדמה למעצרו, התחיל קודם כל משיקולי נוחיות. בתור איש עסקים, מבעלי חברת הנפט הגדולה "יוקוס", הוא הבין שבשביל לנהל את העסק כמו שצריך, נדרשת יותר ודאות ופחות שררה במערכת הפוליטית והכלכלית, וצריך להכשיר עובדים וחוקרים עתידיים. הוא לא באמת רצה לרוץ לנשיאות.
לפני עשור, לחודורקובסקי היתה הזדמנות להמלט מרוסיה בזמן. הוא נשאר, כי לא האמין שייגעו בו - הוא הרי הכיר את פוטין אישית, כמו שאר האוליגרכים. רבים מפליטי יוקוס האחרים ברחו - מי לאירופה, מי לארה"ב, מי לישראל. גם היום עומדים נגדם צווי מעצר ברוסיה. אחרי עשור של מתח, למרות שחלקם קנו בתים ובנו חיים חדשים והולידו ילדים ופנו לעסקים חדשים, ייתכן שיש ביניהם כאלה שקצת מקנאים בחודורקובסקי, שבשבילו הסיוט נגמר. אך ייתכן גם שעזיבתו המהירה של חודורקובסקי לגרמניה, ששר החוץ לשעבר שלה האנס-דיטריך הנשר תיווך בעסקת השחרור, מספקת תשובה לשאלה אם הוא מצטער שלא ברח מרוסיה לפני עשור.
בתחילת השבוע חודורקובסקי מתכנן מסיבת עיתונאים בברלין, שם אולי יסביר מדוע החליט לפנות לפוטין אחרי כל השנים האלה במחנה העבודה - ולבקש חנינה. אם היה זה האיום במשפט השלישי שתפרו לו - ספק אם יודה בזה, בשם הגאווה. אמו מרינה סובלת ממחלת הסרטן - אך היא חולה זמן רב, וזו לבטח אינה הסיבה. שלושה מתוך ארבעת ילדיו הספיקו לגדול בלעדיו, הוא מעולם לא ראה את נכדתו שנולדה בארה"ב. אם המשפחה היתה השיקול המרכזי, הוא היה יכול לעשות זאת מזמן. הוא לא מושפל כפי שיכול היה להיות, לו פוטין היה מעמיד בתנאי השחרור הודאה באשמה. אך יש להניח שאחד התנאים שכן הציבו לו, הוא שלא יעסוק בפעילות פוליטית. לפוטין יהיו "שותפים" בהפעלת הלחץ הזה: בני משפחתו של חודורקובסקי.
חודורקובסקי משוחרר, אך הוא לא באמת חופשי. שותפו, פלטון לבדייב, נותר כלוא. הציניקנים יגידו, שהוא שם בתור בן ערובה שיבטיח שמי שהיה "האסיר הפוליטי מספר אחת" של רוסיה לא יעשה צרות לפוטין. סביר להניח שאחרי שיסגור את ענייני הכספים עם שותפיו לשעבר, הוא יעסיק את עצמו בתחומים לא מזיקים למשטר, דוגמת חינוך ותרבות. ספק אם יחזור לעולם העסקים. ספק אם ירצה ללחוץ יד לכל האנשים, גם אלה שבגדו בו, שיזדרזו כעת לעמוד בתור לשקם את היחסים אתו. ספק אם שחרורו יוציא את הכלכלה הרוסית מהמיתון. ספק אם ההמון הרוסי, שספג לאורך השנים תעמולה בערוצי הטלוויזיה הרשמיים, יפסיק לראות בו אוליגרך-גנב ויתחיל לראות בו סמל של לוחם נגד השחיתות שהם רוצים להתייצב מאחוריו בהפגנות. אך כפי שכתב חודורקובסקי בהודעתו הרשמית הראשונה כאדם חופשי, הוא רוצה לחבק את קרובי המשפחה שלו, ולהחזיר להם את מה שחב להם.
"עד 2040 רוסיה תהפוך לצל של עצמה"
ההישגים האחרונים של פוטין - מהיוזמה להסכם עם סוריה, שהפתיעה את וושינגטון, ועד ההסכם עם אוקראינה שהיכה בהלם את האיחוד האירופי - מוכיחים שהוא יודע לשחק שח. אך האובססיות שלו עם המערב, עם מפגינים בכיכרות, אלה מגלות שהוא גם עיוור כלפי האיומים האמיתיים על ארצו - ועל משטרו. הכלכלה המבוססת על ייצוא חומרי גלם (מה יקרה לתעשיית האנרגיה, אם אירופה תתחיל להתייחס ברצינות להפקת גז מפצלים?), המוחות הבורחים, המחסור באלטרנטיביות פוליטיות שיחליפו את השליטים הנוכחיים, שהם עדיין תוצר של התקופה הסובייטית המאוחרת, מערכת הבריאות הקורסת והאוכלוסייה המצטמצמת.
"זה נכון שההסכם עם סוריה על הנשק הכימי והסיפור עם אוקראינה הראו שרוסיה היא עדיין שחקנית משפיעה בזירה הבינלאומית, אך המשטר האוטוריטרי לא מבטיח לה הצלחה לטווח הארוך", אומר תומס גראם, שהיה יועצו של הנשיא ג'ורג' בוש לענייני חבר המדינות. "פוטין חושב שאחד ההישגים הגדולים שלו זה שהוא שם קץ לתקופת ההשפלה של רוסיה אחרי קריסת ברית המועצות, אלא שפוטין עצמו הוא תוצר של התקופה הסובייטית המאוחרת. השלטון צריך למצוא דרך לשלב אנשי מקצוע צעירים שיצאו להפגנות מחאה אחרי הבחירות ברוסיה", הוסיף.
נדמה שעם יוזמת "האיחוד האירו-אסייתי", ולדימיר פוטין מצא את הרעיון הלאומי הגדול שלו - אך גראם חושב שהסיכויים שלו להצלחה קלושים, אם מוסקבה תנסה לכפות חברות באיחוד בכוח, במקום לנסות להגביר את האטרקטיביות שלו. "בשביל להפוך לאטרקטיבית, רוסיה צריכה להפוך ללב הכלכלי הדינמי של אירו-אסיה. לרפובליקות הסובייטיות לשעבר יש היום אלטרנטיביות, ובלי אוקראינה ואוזבקיסטן, באיחוד האירו-אסייתי אין שום טעם אסטרטגי", קבע.
אילן ברמן, סגן הנשיא של המועצה האמריקנית למדיניות חוץ, פרסם באחרונה ספר תחת הכותרת "פיצוץ פנימי: סופה של רוסיה - מה המשמעות בשביל אמריקה". להערכת החוקר, לקראת 2040 רוסיה תהפוך ל"צל של עצמה" בעקבות עשרות שנים של דלדול האוכלוסין ובעיות חברתיות - והאוכלוסייה הסלבית קוצרת פירות של לאומנות - קונפליקט מעמיק עם התושבים המוסלמים ששיעורם גדל והם עוברים תהליך של הקצנה. במקביל, סין משתלטת דה-פקטו על המזרח הרחוק המתרוקן של רוסיה, ובתור פיצוי, מוסקבה מנהלת מדיניות אגרסיבית יותר כלפי הרפובליקות הסובייטיות לשעבר כגון בלארוס ואוקראינה. ברמן הגיע לתחזית הקודרת בעיקר בגלל חוסר הנכונות של השלטונות הרוסיים להתמודד היום עם האתגרים הקשים המאיימים על המדינה, ובגלל שהמדינה לא משקיעה אסטרטגית במערכות החינוך, הבריאות ובשירותים הסוציאליים שיכולים לבלום את המגמות הנוכחיות בזירה הפנימית - ובמקום זאת משקיעה בתחומים כמו שדרוג הנשק.
חדשנות - למרות השיטה של פוטין, ולא בזכותה
החודש הוצג ברוסיה בגאווה הטלפון החכם הראשון מתוצרת מקומית, אך המומחים במערב טוענים שמדובר במקרה יוצא דופן. "משאבי הטבע הפכו את רוסיה למדינה עשירה - אך הם גם הפכו לסיבה להחלטות פוליטיות שלא מקדמות תחרות", אומרת ניאני גופטא, ממחברי הדוח על תרבות החדשנות ברוסיה במכון לניתוח ההגנה בוושינגטון. "הרוב המוחלט של ההשקעות במחקר ופיתוח בא מהמדינה או מהתאגידים הממשלתיים - והחדשנות שקורית בתחום טכנולוגיית המידע מתרחשת למרות השיטה הקיימת, תוך עקיפתה, ולא בזכותה".
ברשימת היתרונות, מנו מחברי הדוח את האוכלוסייה המשכילה, ריבוי משאבי הטבע, תקציב המדינה המאוזן ונכונות הממשלה להשקיע כסף במחקר ופיתוח. רשימת החסרונות היתה ארוכה יותר: כלכלה נטולת גיוון, המבוססת על ייצוא משאבי הטבע שמורידה ביקוש לחדשנות, שוק תחת שליטת התאגידים הממשלתיים הגדולים, שחיתות ובירוקרטיה, הגנה חלשה על קניין רוחני, וניתוק כמעט מושלם בין המכונים למחקר ופיתוח לבין התעשיה - כך שפטנטים שרושמים החוקרים, לרוב לא הופכים למוצרים.
פוטין יצלח מן הסתם את הפרויקט הגדול שלו שהפך לאובססיה האישית שלו, המשחקים האולימפיים. השאלה היא כמה רחוק הוא מוכן להסתכל.