אני מגיע לקפה של ניסו במוסררה החדשה. קצת קר. אומרים שאולי יירד שלג בשבת. רוב החברים כבר כאן. ניסו עומד לפני חברי הפרלמנט, מתלהב, מנפנף בעיתון הפתוח שלפניו וכאילו מקריא להם סיפור מהעיתון. "שר הרווחה מאיר כהן ומנכ"ל הביטוח הלאומי שלמה מור יוסף הגישו לנשיא המדינה באירוע מתוקשר, בבית הנשיא, את דוח העוני לשנת 2012. חברים, דוח העוני מוגש בטקס חגיגי מתוקשר בבית הנשיא, כאילו היה זה איזה טקס חשוב, שאליו מתייצבים החשובים במדינת ישראל! אתם מבינים, עושים טקס חגיגי לעוני. בכלל, מעניין אותי לדעת, למה את דוח העוני מגישים לנשיא?". ניסו זורק לחלל האוויר את השאלה ולא ממתין לתשובה, אלא ממשיך בסערת נפש: "אז מה יש לנו בדוח העוני? שליש מילדי ישראל עניים; יש גידול במשפחות העניות עם שני מפרנסים; עלייה משמעותית במספר הקשישים העניים; ושיעור המשפחות העניות ירד מ-19.9% ל- 19.4%".
הפרלמנט אצל ניסו - כל הטורים של איתן מזרחי
"מרשים, לא? תתלהבו קצת", מתגרה ניסו בחברי הפרלמנט. "ואז חשובים במדינה, במצעד מילים מתוך חובת ההתייחסות, מפליאים בדבריהם. הם אומרים, והוא מקריא: 'העוני הוא איום אסטרטגי על מדינת ישראל'... 'אני מרגיש רע מאוד, בישראל 800 אלף ילדים רעבים'... 'חייבים להחליף תרבות של עוני בתרבות של עבודה'... 'העמקת העוני אינה גזרה משמים'... 'הבעיה האמיתית היא לא דוח העוני, אלא הפגיעה בשכבות הביניים'... וכך כל הכתבות של העיתונאים הטובים שלנו מלוות בצילומי עוני נדושים, של גבר מחטט בזבל, של תור ארוך של נזקקים בפתח עמותה המספקת מזון, ובעמוד אחר צילום של מחוסר בית ופינתו ברחוב. כך החברים הטובים שלכם, האנשים הרציניים במדינה, מתייחסים לדוח העוני לבקשת התקשורת. וכך זה השנה וכך היה לפני שנה וכך יהיה גם בשנה הבאה, עוד שיכפול של דוח, מילים וכתבות".
"אז מה לכם יש לומר?", מתריס ניסו בפני חברי הפרלמנט. הוא מניח את העיתון, לא מחכה בכלל לתשובותינו והולך להגיש לשולחן חדש.
אחריות. זאת המילה
עוד בטרם מישהו מחבריי בפרלמנט פוצה את פיו ומגיב, חוזר אלינו ניסו וממשיך לנאום. "הבעיה היא בתפיסה של אנשי הכלכלה, שדוגלים במשק קפיטליסטי. אנשי כלכלה שלא מבינים ממש מה זה עוני. הם מניחים שבמדינה אפשר שיהיה עוני או אבטלה ברמה מסוימת, ושזה חלק מהתנהלות של חברה מודרנית. זה חלק מהתשלומים שחברה כזאת צריכה לשלם. אין מה לעשות, הם אומרים. אם יש צעקה הם זורקים כמה מיליונים לאיזו תכנית, אם בשביל המצפון או בשביל השקט. הם לא ראו אף פעם עני. הם לא מבינים מה זה עוני. הם לא הרגישו את זה. העניים לא מדברים, הם סובלים".
הפרלמנט נותן לניסו מקום של כבוד. כולם אוהבים אותו ואת משפחתו. מעריכים את הדרך שעשה בחייו; איך שיקם את עצמו, בנה משפחה טובה. אף אחד לא מפריע לו בשטף הדברים. הם באים מהלב וחודרים ללב של כל אחד מאיתנו. בחייו, קנה ניסו את הזכות לומר דברים על עוני.
"עוני זו לא גזירה משמים", קובע הפרופסור. "זו תופעה חברתית משחר ההיסטוריה. הבעיה הקשה בעיניי היא לא רק הביטחון התזונתי, אלא תודעת תרבות של עוני. אני מודאג ביותר מהילדים, התינוקות. החברה צריכה להתמקד ולהשקיע בהם. אסור שזו תהיה גזירת גורל עבורם. חלק מהכלכלנים באוצר משלימים עם המצב. הם נוטים לחשוב שהעניים בוחרים לכאורה להיות עניים ושהם נוטים להיות עצלנים ולא רוצים לעבוד קשה כדי לצאת ממצבם".
אלה, העיתונאית הכלכלית, רוצה להגיב. לי יש את הרושם שהיא הולכת להגן על התפיסה הכלכלית בארץ. אבל לא. "אחריות. זאת המילה", היא קובעת בנחרצות ומסבירה: "האדם העני מרגיש פעמים רבות שהיכולת לצאת מהמצב היא לא בידיו. הוא נוטה להאשים גורמים שונים במצבו ויכול להיות שהוא גם צודק. אבל כדי לצאת מהעוני, האדם חייב לקחת את האחריות למצבו והחברה צריכה לסייע לו בסל של כלים, בתמיכה ובליווי. החברה צריכה לא להשלים עם המצב ולהשקיע מאמץ כמשימה לאומית. 800 אלף ילדים בלי סיכוי, זה לא סביר. אפילו אחד זה לא סביר. המדינה חייבת לתת להם הזדמנות שווה לחיים ומה שנעשה היום ממש לא מספיק, הפערים עצומים". היא מפסיקה לרגע אבל מיד ממשיכה: "שר הרווחה מינה ועדה למלחמה בעוני, בראשות אלי אלאלוף, ואני מקווה שהיא תתמודד עם הנושא בכל המישורים ותציג תכנית כוללת ואופרטיבית. הלוואי שהממשלה תאמץ אותה".
"אני חושש לנושא בממשלה", אומר כתבנו לענייניי ספורט. "נוצרת מין סקטוריאליות של נושאים לפי מפלגות בממשלה הזאת. כל מפלגה מאמצת נושא והיא מנסה לעשות על כך הון תקשורתי ופוליטי עוד לפני שמשהו זז בכלל. עם העוני אפשר להתמודד רק אם כל הממשלה וכל המשרדים יתגייסו".
"אני אגיד לכם משהו", מתערב ניסו בשיחה. "כשאנחנו היינו ילדים, היינו עניים. בנינו עולם משלנו, עולם עשיר ומלא דמיון, שתוכו היה לנו טוב והוא איפשר לנו להתמודד. בנינו לנו בתים על העצים, היינו חבורה ותמכנו אחד בשני ובכלל, השכונה לא איפשרה לאף אחד ליפול. היה חום בקהילה הקטנה שלנו והרבה ערבות הדדית. אני חושש שהמרוץ ההיסטרי לחיים בתקופה הזאת משאיר הרבה אנשים מאחור. הרבה אנשים חשים בדידות והקהילה לא ממש אוספת אותם לחיקה, לא תומכת, לא עוזרת מספיק...".
התפזרנו לדרכנו. נכנסתי למכונית בדרכי הביתה. נוהג וחושב על הוריי, שהתחילו בחוסר כל ובנו לאט לאט את הבית המשותף. לא בחלו בכל עבודה ובכמה עבודות במקביל. נכון, ניסו צודק. היום, המרוץ הוא הרבה יותר אכזרי. אין ספק, שאנחנו חייבים לסייע לאדם העני לקחת אחריות על חייו ולפעול כך, כדי לאפשר לו לצאת ממצבו. בוודאי לילדים הצעירים, שזכותם להזדמנות שווה היא בסיסית. החברה חייבת להעמיד סט של כלים שיאפשרו לו מסלול חיים טוב, לפחות לילדיו.
איתן מזרחי הוא יזם ויועץ לעסקים חברתיים, מנכ"ל החברה למתנ"סים לשעבר
הדרך למיגור העוני עוברת בחינוך / תומר סמרקנדי