קיץ 2011. טסנו להודו. נסיעה משפחתית שתוכננה מראש. בארץ התחילה מחאה. הרגשתי אידיוט חסר מזל. חששתי שהמחאה תיגמר לי לפני שאשוב. חיפשתי נחמה. ברחובות הודו נפשי לא חיפשה שאנטי, אלא אנשים רודפי צדק שמוכנים לשלם מחיר על כך; לא כמוני, שלא היה לי העוז לזרוק את כרטיס הטיסה ולהישאר בארץ.
הפעילים החברתיים אננה הזארה וארווינד קג'ריוואל היו מגיבורי המחאה החברתית של הודו, שפרצה באותו זמן ממש. שביתת הרעב של הזארה בן ה-75 באפריל 2011 נגד השחיתות הגואה בהודו נתנה תנופה עצומה למחאה באביב 2011. האלימות המשטרתית נגד הזארה, קג'ריוואל וחבריהם, והמעצר המקומם שלהם באוגוסט 2011 הציתו עוד יותר את המחאה ההודית, והפעם, לא רק נגד תרבות השוחד שפשתה במדינה, אלא גם נגד הניסיון של המדינה למנוע את המחאה נגד השחיתות בשם השמירה על הסדר.
אננה הזארה וארווינד קג'ריוואל הפכו לאנשי השנה בהודו בשנת 2011, נישאים על גלי אהדה של האופוזיציה והעם, ובמקביל זוכים להשמצות קשות של אנשי הממשלה שהטילו דופי ביושרם ובטוהר כוונותיהם. הרוח הגבית העניקה לפעילים החברתיים את האומץ לתקוף לא רק את מפלגת השלטון, אלא גם את מפלגת האופוזיציה הראשית, BJP, שראשיה עמדו נבוכים מול ההתקפות והתקשו למצוא את המילים הנכונות מול תנועת מחאה עממית - תנועה שמעירה עבוה את הרחוב ההודי הרדום, אבל במקביל, לא חוסכת את שבטה גם מהאופוזיציה הצינית, שרק אתמול נקטה באותן שיטות בדיוק.
פוליטיקאי מזן אחר
המעצר של אלפי פעילי המחאה התברר כמלכודת עבור הממשלה, כשמנהיגי המחאה פתחו בשביתת רעב וסירבו לעזוב את הכלא עד שיותר חופש ההתקהלות בדלהי הבירה. הממשלה נאלצה לשחרר את מנהיגי המחאה ללא תנאים, ואף להתחייב לסעיפים שונים בחוק המלחמה בשחיתות שדרשו הפעילים. הניצחון היה מתוק, והמצלמות ליטפו את הזארה שהכובע שלו הפך לאייקון אופנה כבר קודם. אבל היה זה דווקא האיש שלצדו, קג'ריוואל - כבר דמות מוכרת, אבל עדיין עם מראה של פקיד בדואר - שכבר תכנן את השלב הבא.
כמו אצלנו, גם בהודו גלי המחאה שככו, והחלו המתחים והמחלוקות הפנימיות, מה עושים הלאה. ההפגנות של ה-28 בדצמבר כבר היו חלשות, האיום בשביתת רעב כבר לא גייס את ההמונים, ונראה היה שהמחאה מתה. הזארה בחר בפעילות חוץ-פרלמנטרית, ואילו קג'ריוואל החליט שהוא מקים מפלגה, לה קרא "מפלגת האדם הפשוט" - "אאם אאדמי"; מין שם כזה שכאילו יצא מהפוליטיקה הישנה של הודו, מהסרטים של ראג' קאפור, מהדמויות של מהטמה גנדי ונהרו, של הודו התמימה והצעירה שהאמינה בביעור הבערות וחיסול העוני, שהאמינה בדמוקרטיה ובטוב לבו של האדם.
כשקג'ריוואל החליט שהוא הולך להדיח את ראש ממשלת דלהי (מדינת המחוז הכוללת את עיר הבירה של הודו, שבה כ-22 מיליון תושבים), הספקנות בתקשורת ההודית הייתה לא פחות חזקה מהתקווה. נראה היה שהמחאה מתה, והמפלגה המתוכננת תהיה פארסה. גם ההסתייגות של הזארה הכריזמטי - אקטיביסט ותיק שמזוהה ברחוב ההודי כממשיך מובהק של הרוח הגנדיאנית - מהכניסה לפוליטיקה האמיתית, הגבירה את הספקות.
התרת הספקות החלה כבר לפני כחודש. מפלגת "העם הפשוט" סחפה לעצרות שלה לא רק את העניים, אלא גם את מעמד הביניים. הסקרים הראו שכשליש מהעניים, אבל גם כשליש מבוגרי האוניברסיטאות, יתמכו באאם אאדמי. משהו בציניות הרגילה של הבחירות התמוסס. המשפט ההודי השגור "כולם גנבים" - שמשמעותו שכל מי שיכול לקחת שוחד, אכן לוקח אותו, ולכן מה זה חשוב זה מי בשלטון - איבד מכוחו. הסקרים הראו שהציבור באמת מאמין שקג'ריוואל הוא פוליטיקאי מזן אחר. סביב קג'ריוואל - לוחם ותיק בעד שקיפות, אבל אדם שבמבט ראשון נוח לו יותר בצל מאשר באור - התקבצו כוחות שלרוב מתקשים לשתף פעולה.
קג'ריוואל לקח את ההימור עוד צעד קדימה כשהודיע שהוא יתמודד ראש בראש מול שילה דיקשיט, ראש ממשלת דלהי הוותיקה, בכל מחוז בו תבחר להתמודד. הרזומה המרשים שלה כפעילת זכויות נשים וכמי שהקימה לניו דלהי מערכת מטרו מצוינת ונמל תעופה חדש, לא הרתיעו אותו, כי היה ברור לו שהשחיתות שדבקה בה ובמפלגתה תכריע אותה. גם הזלזול במפלגה החדשה, בקושי בת שנה, שמביאה רוח חדשה אבל לא יודעת להביא בוחרים בצורה מאורגנת לקלפי, לא הרתיעה אותו, וגרמה לספקות בעיקר אצל הפרשנים הפוליטיים.
קג'ריוואל ניצח את הבחירות בצורה מרשימה ומוזרה כאחד. הוא הביס את דיקשיט באופן אישי במחוז הבחירה שלה, וחבריו למפלגה הביסו את שריה במחוזות האחרים - אבל עדיין, אאם אאדמי זכתה רק במקום השני בבחירות, עם 28 מושבים, מפגרת במעט אחרי מפלגת הימין BJP, כששתיהן זקוקות למפלגת הקונגרס המוכה (עדיין מפלגת השלטון בממשל הפדראלי של הודו), כדי להגיע לרוב בפרלמנט בדלהי. ושתיהן לא רוצות. שתי המפלגות מבקשות למעשה להעניק לקג'ריוואל את ראשות הממשלה, ללא תנאים מוקדמים וללא שום תמורה. קג'ריוואל, מצדו, מאשים אותן בצביעות וחתרנות ומבקש בחירות חוזרות ועכשיו, שיאפשרו לבוחר להעניק לו רוב אמיתי. גם בקרקס הפוליטי ההודי, שידע כבר מצבים מוזרים, מקרה כזה עוד לא היה.
אביב וקיץ 2011 הביאו את תנועת המחאה החברתית לכס השלטון של מרכז העצבים ההודי בדלהי. אולי בכל זאת הייתי במקום הנכון בקיץ 2011.
לב ארן מרכז את תחום הבריאות והדיור בארגון שתי"ל; בשנים 1996-1998 שימש רכז מידע באגודת הידידות הפרלמנטרית הודו-ישראל
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
