משה גרטל פסע בצהרי היום בשוק מחנה יהודה ועמד להיכנס למסעדת "מורדוך", כשצילצל הטלפון הנייד. אותו טלפון שלא הפסיק לטרטר כשצופי הערוץ הראשון שלחו לו סמסים בזמן השידור מהבריכה האולימפית בלונדון. גרטל (67), פנסיונר טרי של רשות השידור, חשב שהוא לא שומע טוב. "אתה משה גרטל השדר?" שאלה אישה מהעבר השני של הקו. "בדרך כלל", הוא התבדח, "מי רוצה לדעת?"
"אני מערוץ הספורט", אמרה האישה, "רציתי להציע לך לשדר את אליפות אירופה בשחייה לבריכות קצרות".
"סליחה, גברתי? באיזה תפקיד אתם רוצים אותי?" נדהם גרטל.
"שדר מוביל", השיבה האישה, "אנחנו בונים עליך".
"שמע, הייתי בהתפעמות גדולה", מתאר גרטל. "עזוב, התפעמות זאת מילה גבוהה מדי. הרגשתי עלייה גדולה בקצב הדופק, התרגשתי מאוד. חשבתי לעצמי, היי! אני חוזר לשדר שחייה. לא עשיתי את זה כמעט שנה וחצי, ופתאום התחלתי לחשוש, שאולי אחרי ההפסקה הארוכה אני כבר לא חד לשון כפי שהייתי, שאשבש את השמות".
זה כמו לזכות במדליית זהב. הערוץ הראשון בעט אותך דרך הדלת, ואתה חוזר למסך דרך החלון.
"הערוץ הראשון לא השכיל להבין שאני, במו פי, ברוב צניעותי, העליתי אותו, בעקבות כל מה שקרה סביבי באולימפיאדה, לרמות שלא ייאמנו ושלא היו בו מעולם. הוא לא ראה את זה, וזאת ההתנהלות שם. מה שקרה סביבי באולימפיאדה, מאז שאמרתי שאפשר לסמס לי ולכתוב לי בקשות והצעות בטלפון הנייד, הגיע לדברים שהתקשיתי לעכל בכלל. הפכתי לסלב. בוא תסתובב איתי עכשיו ברחוב, לא נוכל לזוז מטר".
לפני חצי שנה הגיע גרטל לגיל פרישה. "כתבתי לרשות השידור מכתבים שאני מבקש להישאר עוד חצי שנה. אפילו לא ענו לי. זה מאוד מעליב אחרי 35 שנה של עבודה. ידעתי שיש אליפות עולם בשחייה, ודובר על זה שאני אשדר משם. הכל כבר היה סגור, אבל זה נפל ברגע האחרון על ענייני תשלום. זה פגע בי מאוד. נורא, נורא, נורא רציתי לשדר משם".
נוחו על משכבכם בשלום?
משה גרטל חזר בסוף השבוע הקודם לשדר שחייה. אחרי שערוץ אחד התיז אותו כמעט באכזריות ליבשה כפנסיונר טרי, שלף אותו ערוץ הספורט מהכורסה הקרירה בביתו שבשכונת תלפיות לעמדת השדר באליפות אירופה לבריכות קצרות, שנערכה השבוע בדנמרק.
גרטל אומר תמיד את מה שהוא חושב וחושב תמיד את מה שהוא אומר, ולא ממש אכפת לו אם הוא נשמע לפעמים פומפוזי או מגוחך. עם ההצלחה, בסופו של דבר, קשה להתווכח: אחרי האולימפיאדה האחרונה העם התאהב בו. הוא הפך לסמל הכי גדול של שידורי הספורט בערוץ הראשון, ובסוף השבוע האחרון קיבל בחזרה את המיקרופון, הפעם מערוץ הספורט.
במשך ארבעה ימי שידור רצופים, אמנם לא מעמדת השידור בעיירה הרנינג אלא מהאולפן בהרצליה, לצד שחיין העבר מיקי חליקה, הוא חזר להיות גרטל מלונדון 2012: שידר בפאתוס, לא פסח על שירת ההמנונים השונים, תהה בקול על צורת הלבוש המוזרה של שחייניות שונות, סיפק חידה על שחקנית קולנוע ששמה מזכיר את בריכת השחייה (גל גדות), הרהיב בשירה לשחיין יונתן קופלב ("יונתן בוא הביתה, קח רכבת, קח אווירון, קח מקל, קח גל"), ולקינוח גם הכניס, איך לא, זווית אישית על הזרת הסוררת שלו ("שחיתי בעוצמה ודחפתי את הידיים בעוצמה לקיר, אז שברתי זרת. מה אכפת לי, העיקר שהורדתי מאית מהזמן שלי").
במשחה של גל נבו ל?400 מעורב אישי, גרטל עודד ודחף כמו אחרון האוהדים. הוא אף הזיל דמעה כשנבו פיספס את הזהב בכמה מאיות השנייה והסתפק במדליית הכסף.
"אני יודע שלעיתים אני גרוטסקי. אני יודע שלפעמים, במהלך שש שעות שאני משדר ביום אחד, אני פולט דבר שטות כזה או אחר. אז מה? אפילו אם אנסה להפעיל מסננת עצמית, לא אצליח. בערוץ הספורט נתנו לי לשדר לא מכופתר, לזרום, לא עמדו לי על הראש, ואהבתי את זה. הרי שחייה זה הדבר הכי משעמם בעולם, אז אני מתבל את זה בכל מיני אמירות, בהומור, ולפעמים יוצאים לי דברים שאני יודע שצוחקים עלי בגללם".
צוחקים? עליך?
"באולימפיאדה, בהתחלה לא קלטתי שעובדים עלי עם השמות בהודעות הכתובות ששלחו לי. בני משפחה וחברים אמרו לי את זה. נעלבתי קצת, אבל זה עבר לי מהר מאוד. בעבר היה הרבה יותר גרוע. באטלנטה, ב?1996, שידרתי בהתלהבות, ואז שמעתי שבארץ יושבים בגלי צה"ל וגם בעיתונות הכתובה, מבקרים אותי, מסתלבטים עלי ולועגים לי. הייתה אפילו עיתונאית אחת שהגזימה ודיברה עלי ממש לא יפה. אז בכוונה אמרתי בסיום אחד השידורים 'לילה טוב צופים יקרים, ואתם המבקרים - נוחו על משכבכם בשלום'.
"כמובן, שינו את זה כאילו איחלתי את זה לצופים, וכאילו לא הבנתי מה אני אומר. נכון, איחלתי למבקרים למות, כל כך הייתי פגוע. אפשר לבקר, אבל לצאת בביקורת שאני מטומטם? טיפש? סליחה, מי קבע שאתם אחראים לחוכמה?
"צחקו עלי גם באולימפיאדת אתונה, שאמרתי על אחד השחיינים שיש לו את הגופה הכי יפה שראיתי. עומד שם על אדן הזינוק בחור עם גוף שטרם ראיתי, אז יריתי את זה. זה לא מתוכנן, תן לתודעה לזרום, מה יש. אני משדר ומתלהב ומכניס את הצופים לתוך הבריכה. לפעמים אני מרגיש שאני כמעט מעיר את המתים".
עד כדי כך.
"כמה צופים באמת אוהבים שחייה בארץ הזאת? הם צריכים כיף ושואו, ואני שם בשבילם. זה לא פוגע בכבוד העצמי שלי שיש פה ושם משפטים קצת מצחיקים, או כאלה שלא יוצאים משהו. אני לא יכול לחשוב ולהצטער בדיעבד על כל מילה שהוצאתי, כי אז לא אוכל להיות אני ולא אוכל לשדר בסגנון שלי. יש לי כלל: מותר להגיד הכל למיקרופון, רק לא לפגוע בספורטאים. את זה לא עשיתי ולא אעשה לעולם".
יש כאלה שעושים את זה?
"בוודאי. יש שדרים שיושבים להם שם בעמדה למעלה, במגדל השן שלהם, 'ממרום שבתם', כפי שנאמר, ופולטים הערות פוגעות על שחקן זה או אחר, כדורגל, כדורסל, לא משנה. לי זה לא יקרה. אני לא מורם מעם. אני מהעם, אני איש פשוט שאוהב ספורט, ולא אוהב לפגוע במי שעוסק בו".
אבל תקשורת הספורט מלאה בתוכניות שזורקים בהן רפש. ברדיו, בטלוויזיה.
"אני לא הייתי יכול להשתתף בתוכניות האלו, בדיוק בגלל זה. אני מאוד לא אוהב את הצעקות שיש שם, את העניין הזה שאחד שופך נפט והשני מדליק. הבעיה היא שזה כמעט מתבקש נוכח ריבוי הערוצים והאתרים. התחרות מביאה לזילות של המיקרופון. אני לא צופה ב'יציע העיתונות' בערוץ הספורט, פשוט כי אין לי כבלים בבית, מתוך החלטה מושכלת".
דווקא לדור השדרים הוותיק יש עדנה. מאיר איינשטיין, יורם ארבל, ועכשיו גם אתה.
"זה מאוד מבורך ומכובד, ואני מקווה שזה בגלל איכות השידור שלנו. הרגשתי עכשיו זקן בערוץ הספורט. הסתובבת פעם שם? כולם ילדים. אבל הם היו מאוד אדיבים ונחמדים אלי. בכלל, זה יפה שיודעים להעריך את תרומת הוותיקים. אני לא יודע מה קרה בין יורם ארבל לבין הערוץ הראשון, אבל הוא חסר לי בשידורים שם.
"בכלל, הערוץ הראשון לא יודע איך להתמודד עם דור ה'בייבי בומרס', כמו אריה גולן, דן כנר, טכנאים שונים. פתאום בום, יש קבוצה של ילידי 1946 שצריכה לצאת לפנסיה, ויש כל מיני עניינים סביב זה. יש כאלה שקיבלו ארכה, כי הם עלו מכל מיני מדינות בעולם ותאריך הלידה שלהם לא היה ברור או מדויק. אני נולדתי כאן, בפתח תקווה, והכל ברור בתאריך הלידה שלי".
לפחות קיבלת תנאי פרישה מכובדים?
"אני מתבייש להגיד לך מה גובה הפנסיה שלי אחרי 35 שנה, אבל לא אלמן ישראל אני. הנה, שידרתי בערוץ הספורט, אני עושה כמה פרסומות שייצאו בקרוב - בהן אחת למשרד ממשלתי, יש כל מיני הצעות על הפרק, ואני יודע שיש לי עוד מה לתת והמון כוח ואהבה לשידורי הספורט. תמיד ידעתי להתמודד בהצלחה עם כל מצב חדש בחיים שלי, וכך קורה גם עכשיו".
כשגרטל מדבר על התמודדויות, הוא שונה למדי מאותו גרטל עולץ וצוהל שכולם מכירים. הוא מתכנס בעצמו, מרצין, מוריד ומרכיב את משקפי הראייה שלו בקצב מסחרר ומבקש מהמלצרית בבית הקפה עוד כוס מים חמים עם עלי נענע.
"לפני כמעט 25 שנה הייתי בשיא הכושר. רצתי טריאתלון, שיחקתי טניס, שחיתי ורקדתי, אבל הרגשתי כאבים מתחת לברך. עשו לי צילום בבית החולים וגילו לי סרטן.
"הייתי בשוק. רצו לקחת אותי מייד לחדר הניתוח, ואמרתי לרופאים: 'רגע, אני טס מחר ללוס אנג'לס לטיול ולראיון עם הרולינג סטונס'. מובן שלא נסעתי. עברתי ניתוח והסירו לי את הגידול. זאת הייתה תקופה קשה ומתוחה לא רק לי, אלא גם לאשתי, לילדיי ולמכריי הרבים. מאיש בריא שרץ ורוקד ומרגיש ספורטאי לכל דבר, נאלצתי לפתע להיות במגרש אחר, זר.
"החלטתי להילחם בסרטן ולנצח אותו. השחייה מאוד עזרה לי במלחמה הזאת. עברתי הקרנות, ואחרי שנה התבשרתי שהצלחתי להתגבר על הסרטן.
"שלוש שנים אחר כך, הסרטן חזר שוב. באותו מקום. גם הפעם לא נשברתי, ושוב הצלחתי לנצח אותו. צריך בשביל זה הרבה תעצומות נפש. עד היום אני בריא, וזה לא חזר שוב. אני כל הזמן עם יד על הדופק ועושה בדיקות תקופתיות, לראות שהכל בסדר".
גרטל פה! גרטל פה!
הוא נולד בקיבוץ שפיים. אביו אליהו היה האופה של הקיבוץ, אמו פרידה נתנה את ידיה לעבודת השדה המפרכת. בעקבות הפילוג הגדול בקיבוצים ב?1952 עברה המשפחה לקיבוץ רמת יוחנן. משה היה אז בן שש, ואחותו הגדולה שירה בת תשע.
"כשהגעתי לקיבוץ כמעט הושלכתי למימי הבריכה. התחלתי לשחות בהדרכתו של המאמן האגדי יוסף (יוז'ו) טלקי. עבדתי בקיבוץ כרועה צאן, אבל הראש שלי היה במים. גרשון שפע היה שחיין בכיר ממני, וכך גם אברהם מלמד, אבל בהחלט נתתי קפיצה יפה בגיל הנעורים שלי".
ב?1964 התגייס לנח"ל, אבל לא נשאר שם זמן רב. "טלקי פנה למשה דיין, שהיה אז שר החקלאות, והוא נתן הוראה להעביר אותי לתפקיד מד"ס בחיל האוויר, וכך חזרתי להתאמן".
אחרי שהשתחרר מהצבא המשיך גרטל לצבור גביעים ומדליות בבריכת השחייה, למד הוראת חינוך גופני במכון וינגייט, ובגיל 25 עבר לשבע שנים בארה"ב, לאחר שקיבל מילגת לימודים. כשחזר ארצה התחיל לעבוד כשדר ספורט בערוץ הראשון. "מאוד רציתי לשדר בטלוויזיה, וישבתי על אלכס גלעדי, שניהל אז את מחלקת הספורט".
לפני 35 שנים שידר בפעם הראשונה מהבריכה, באליפות ישראל. "אלכס אמר לי: 'יש תחרות בעוד שבוע, תקפוץ למים' - ועשיתי את זה. לא היה לי ניסיון קודם, חוץ מהעובדה שהייתי שחיין בעצמי. נו, זה היה שידור עם לא מעט פאשלות ופדיחות. הייתי גם רציני כזה, לקחתי מיקרופון ושידרתי בשיא הרצינות, הכי רחוק מאיך שאני משדר עכשיו. מקווה שהשתפרתי מאז".
אבל עד לונדון 2012, שבה למעשה סיימת את דרכך בערוץ הראשון, לא דרך כוכבך.
"נכון, לא פרצתי ולא הובלתי, כי לא היו מאחוריי גייסות. היתה המון פוליטיקה בשידור אצלנו, המון מלחמות, וכוכבים גדולים כמו רפי גינת, יורם ארבל, ניסים קיוויתי, דני לבנשטיין ואחרים, שכל אחד מהם חשב שהוא ה'ו?ויס' של המדינה, כי היה רק ערוץ אחד.
"שידרתי מתשע אולימפיאדות, אבל שום דבר לא הכין אותי להתפוצצות בלונדון. ברגע הזה שנתתי אפשרות להמוני אזרחים לכתוב לי הודעות, להתקשר ולהשאיר לי הודעות במענה הקולי, שיניתי כאן משהו בשידור הציבורי. עד אז השדר תמיד היה סמוי מהעין, יושב לו שם, מנותק מהציבור, ופתאום באה לי ההברקה הזאת. פתאום הכנסתי לכאן את גובה העיניים.
"תסתכל עכשיו בשידורי ספורט אחרים, ובכלל בטלוויזיה. שדרים מחקים אותי. פתאום הם הרבה יותר אישיים, נגישים לקהל. קיבלתי בלונדון לא פחות מ?2,000 הודעות וטלפונים, ועד היום אני לא מעכל מה קרה שם".
גרטל נשוי לשופטת בית משפט השלום בירושלים, רחל גרטל, שיצאה גם היא לפנסיה השנה, בגיל 62. "אח של רחל עבד בטלוויזיה הישראלית, הייתי בן בית אצלו, וכך הכרנו". יש להם שני ילדים, יעל (27), שנמצאת כעת בשליחות בארה"ב מטעם ארגון הלל, ואריאל (19), חייל בשריון.
"אנחנו מתגוררים כל החיים בדירות שכורות. כך החלטנו. עכשיו אנחנו בשכונת תלפיות, דירה נחמדה בבניין דירות. אין אצלנו תמונות על הקיר, כי בעל הבית לא הסכים שנדפוק לו מסמרים".
הוא קם בכל בוקר אחרי ארבע וחצי שעות שינה בלבד, ושעה אחר כך כבר טורף שני קילומטרים של חתירה בבריכה. זה הסגנון שהביא לו לפני שנה את מדליית הזהב היוקרתית במקצה 400 מטר באליפות העולם לוותיקים בני 70-65 באיטליה. לפני שהוא עוזב את בריכת השחייה, הוא מרים כמה משקולות בחדר הכושר הצמוד. אין ספק, הוא נראה מצוין לגילו, מלא מרץ ושמחת חיים.
"זאת תחושה נפלאה. על הבוקר אני כבר רענן, מלא באנדורפינים ובאדרנלין, וכל היום אני בסוג של סוטול כזה. זה ממש מסדר אותי. אני לא שוכח אף פעם שאני קיבוצניק במקור, והעניין הזה של לקום מוקדם בבוקר לא עזב אותי.
"באוגוסט תיערך בקנדה אליפות העולם לוותיקים. גרשון שפע ואני מתכננים להשתתף בתחרות. אני יוצא להגן על התואר שלי, רבותיי! כן, כן, אני אהיה שם".
בחמשת החודשים שחלפו מאז שיצא לפנסיה הפך גרטל לתולעת ספרים. "אני קורא הכל, ובתיאבון גדול. כרגע אני קורא לא פחות מחמישה ספרים. אין לי בעיה להעסיק את עצמי, אנחנו מאוד אוהבים ללכת להצגות, לראות סרטים, וגם להיות בבית".
ובכל זאת, אהבת הקהל לא חסרה לך? אין תחושת בדידות?
"בנאום הפרידה שלי באולימפיאדת לונדון כבר ידעתי שזה כנראה הסוף, ושלא אחזור לשדר מבריכת השחייה, בטח שלא בערוץ הראשון. אחרי שהשלמתי את דבריי והעברתי את השידור למאיר איינשטיין באיצטדיון האתלטיקה, פרצתי בבכי. בכיתי המון. בכיתי על סיום פרק נכבד בחיים שלי ועל תשע אולימפיאדות שבהן שידרתי, ובכיתי גם כי הרגשתי שהגעתי לשיא ושאני עדיין יכול לתרום ולשדר במלוא הכוח.
"אני נזכר בטור שכתב אריק איינשטיין במהלך האולימפיאדה, שבו הוא החמיא לי על השידורים שלי. ברור שזה חסר לי, והייתי שמח להמשיך ולשדר ולהיות בקשר רציף עם הקהל בבית. אבל תדע לך שגם למדתי מטעויות. באליפות הזאת, ששידרתי כעת בערוץ הספורט, ביקשתי מהצופים לשלוח הצעות ובקשות לטלפון הנייד שלי, אבל הוספתי שהפעם לא אתן שמות של צופים, כדי להימנע מאותן מבוכות שהיו בלונדון.
"אהבת הקהל מרגשת אותי ומכניסה בי הרבה חשק להמשיך לשדר, אבל לא האמנתי עד איזו רמה זה הגיע כאן. אחרי שחזרתי מלונדון, שלחו אותי לראיין את חיים גורי בביתו, לאחר שחיים חפר נפטר. נכנסתי עם הצוות שלי, וגורי, הנערץ עלי, זיהה אותי וצעק לאשתו: 'משה גרטל פה! משה גרטל פה!'
"אמרתי לו, 'עזוב, חיים, באתי לדבר איתך על חיים חפר'. לא עזר כלום. הוא סיפר לי כמה הוא נהנה מהשידורים שלי באולימפיאדה, שעשיתי שם משהו שטרם נראה ונשמע בארץ, ושהוא מאוד מחובר לספורט כי בעבר הוא שיחק כדורגל ועסק בספורט בבית הספר כדורי, יחד עם יצחק רבין.
"ואז קרה לי דבר שאני לא אשכח לעולם. גורי העמיד אותי במרכז הסלון שלו לתמונה משותפת - אני באמצע, והוא ואשתו עומדים משני צדדיי וחובקים את מותניי".
מרשות השידור נמסר בתגובה: "לגרטל הוצע לשדר באליפות העולם בשחייה, אך לצערנו, המחיר שדרש היה מעל ליכולותיה של הרשות, ומעל כל סכום ששולם על ידה לטאלנט כלשהו. רשות השידור מוקירה ומעריכה את משה, מאחלת לו הצלחה ומקווה ליהנות משירותיו ומשיתוף פעולה עימו בעתיד".