שוטף פלוס חפש-את-החברים-שלך

עם כל משפט שכתבה כאן, הלך הכעס של דפני ליף וגאה - כעס על מדינה עם מוסר תשלומים רקוב, שמפקיר את האנשים העובדים, כי "ככה זה". ומי המרוויח הגדול מהשיטה? כמובן, הבנקים

  • עצמאים
  • דפני ליף
דפני ליף

כשהלכתי ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב, לא היה לי קורס אחד שבו הסבירו לי את המשמעות של שתי המילים המכריעות במקצוע שבחרתי בזמנו: המילים "שוטף פלוס". יש שאומרים שוטף פלוס 30, יש שאומרים שוטף פלוס 90; יש שאומרים שוטף פלוס לכי-תחפשי-אותנו-בסיבוב-בשנה-וחצי-הקרובה-עד-שנשלם-לך. אני די בטוחה שאם מישהו היה מסביר לי שכעצמאית, ברירת המחדל היא לעשות את העבודה ברגע עצמו ואז לקבל את התשלום חודשים לאחר מכן, הייתי שואלת בפה פעור: "למה?".

התשובה בטח הייתה מגיעה מיד: "כי ככה זה". התשובה "כי ככה זה" מגיעה בישראל בהמון נושאים. בייחוד אלו שקשורים במוסר תשלומים, בגובה שכר, בחלוקת נטל המסים על האזרחים. ההשלמה הזו עם עם המצב הנתון מעידה במקרים רבים על ריקבון של מערכות ועיוורון לצרכים של האנשים העובדים.

חקיקה נחוצה

הנה שבע נקודות הממחישות עד כמה שיטת התשלומים לעצמאים היא רעה חולה שחייבת להשתנות.

1. כלכלת בית שמתבססת על חובות - הנטייה של מזמיני עבודות, בדרך כלל, היא שהם לא אוהבים לשלם. הדחייה של התשלום לספקים, לנותני שירות ולבעלי מקצוע עצמאים מייצרת מצב שבו כמעט באופן אוטומטי מנסים לדחות את התשלום עד לרגע האחרון ממש. יש התעלמות במקרים האלו מכך שבעל מקצוע עשה עבודה בזמן אמת, ובונה על התשלום לפי המועד שסוכם. כשתשלום מאחר, במקומו המינוס גדל, ואז ההלוואה גדלה, או מסגרת האשראי. כי לבעל הדירה, לעירייה ולרשות המסים ממש לא משנה שלא שילמו בזמן.

2. עובדי שכר מינימום לפי שעה, רק בלי זכויות - אנחנו עושים את העבודה עכשיו ומתמחרים אותה לפי עלות שעת העבודה, החומרים וכולי. הזמן עובר והתשלום נדחה. בינתיים, בלי לשים לב, לקחנו על עצמנו חצי משרה ברדיפה אחרי הכסף. את הזמן הזה לא תמחרנו, את הזמן הזה לא לקחנו בחשבון, אבל הזמן הזה של לרדוף אחרי הכסף הוא עדיין זמן - ובסופו של דבר, הוא מוריד בערכה של שעת העבודה שתמחרנו כשסגרנו את העבודה מלכתחילה.

3. זלזול של מזמיני העבודה בכוח העבודה העצמאי - כשסוגרים את השכר, לפני שהעבודה מתבצעת, מסבירים כמה מעריכים את העבודה שלנו, כמה שאנחנו חשובים, כמה רוצים לעבוד איתנו. ואז מבקשים הנחה. מבקשים שנשבור את השוק של עצמנו. בשם הפרגון וחדוות העשייה ושיתוף הפעולה הארוך האפשרי. ואז, רגע אחרי כן, דוחים את התשלום ובעצם מבהירים לנו שאין שום אמת בפרגון, אין תודה אמיתית אלא זלזול בעבודה שנעשתה. כשלא צריכים אותנו, אפשר לטאטא אותנו הצדה, בייחוד כשמדובר בצ'ק.

4. זלזול של מדינת ישראל בכוח העבודה העצמאי - עצמאים משלמים המון; המון מס הכנסה, המון ביטוח לאומי, המון מע"מ - ובאותו הזמן אין להם זכויות. לא בביטוח לאומי, לא בלשכת התעסוקה, לא במסדרונות הכנסת. על פניו, אנחנו האזרחים המכניסים ביותר למדינה. מפרישים מההכנסות שלנו ולעולם לא פודים את הדבר בבקשת סיוע לעצמנו. כשכנסת ישראל נותנת תוקף למוסר תשלומים שלא מכבד אותנו, הפער בין החובות הכלכליים שלנו למדינה לבין היחס אלינו מטעמה הופך בלתי נסבל.

5. פגיעה במעמד המוחלש - אנחנו שוכחים רוב הזמן שיש לנו מערכת ערבות הדדית שקוראים לה "קופת המדינה". כשאנחנו משלמים מסים, כשאנחנו משלמים ביטוח לאומי, אנחנו בעצם מפרישים מהשכר שלנו על מנת לקבל שירותים מסובסדים מהמדינה. במקרה של העובדים העצמאים, אנחנו מפרישים לטובת הכלל רוב הזמן. הכסף שהולך לביטוח לאומי הולך משם לקצבאות השונות עבור מי שאין להם. כשדוחים את קבלת השכר, לפעמים קורה לעצמאים שפתאום סוגרים את החשבון, כי בינתיים לא קיבלנו תשלום. ואז התשלומים לביטוח לאומי נדחים. כי אין מאיפה לשלם. כחברה אנחנו אורגניזם, אנחנו שוכחים את זה כי כל הזמן משסים אותנו זה בזה. אבל מעמד העצמאים הוא חלק חשוב בדאגה למי שמקבל קצבה בכל חודש.

6. ערך הכסף לפני ערך העבודה - שיטת התשלומים של "שוטף פלוס" היא בעצם תעדוף של ערך הכסף לפני ערך העבודה. ההיגיון הפנימי של שיטת התשלום הזו אומר: קודם תעבדו, וחודשיים אחר כך (במקרה הטוב) אנחנו נשלם. כלומר, נשמור על הכסף שלנו כל עוד אנחנו יכולים, והעבודה, לעומת זאת, יכולה להתבצע בחינם בינתיים. יש לה פחות ערך בעינינו. זה לא סיפור חדש. זו הנקודה החזירית והמעוותת שבה אנחנו נמצאים כחברה שמעודדת תאוות בצע ואינסטרומנטליזם טהור. אבל האם זו החברה שאנחנו רוצים להיות?

7. הנהנים הגדולים ביותר משיטת ה"שוטף פלוס" הם הבנקים - העבודה נעשית עכשיו. התשלום מובטח לאחר כך. בינתיים אנחנו מחכים. ה"אחר כך" מתארך. בינתיים יש הוצאות, ולקראת התשלום של אותן הוצאות יש ביקור בבנק. הבנק נותן הלוואה, מרחיב את המינוס, מאפשר חריגות כי הוא יודע שהכסף ייכנס, הוא מובטח, יהיה בסוף כיסוי לחור שבחשבון בנק. בינתיים הזמן עובר והבנק מצדיק את התכנית העסקית שלו - הכנסות שמתבססות על ריבית מהחוב. בסוף הכסף מגיע, אחרי חודש או אחרי שנה (ממש תלוי במקרה) והכסף מכסה את החוב, אבל גם משלם את הריבית. הבנק מקבל את שלו, מזמין העבודה נושם לרווחה כי משך את הזמן והעבודה עצמה איבדה עוד קצת מערכה.

***

עם כל מילה שכתבתי כאן, הלך הכעס שלי והצטבר. בכל מילה שכתבתי בטור הזה נזכרתי עד כמה אני מדחיקה ביומיום שלי את הזלזול ואת המציאות הנצלנית שבה אני מתנהלת, כי "ככה זה". והאמת, שהדבר הראשון שצריך לעשות, עם כל הקושי, זה להגיד בקול ברור: עבודה היא ערך חשוב מכסף, היא זו שמייצרת אותו. את ההבנה הזו צריך לגבות בחקיקה. בשנים האחרונות דווקא עלו כמה יוזמות חקיקה להגבלת שיטת ה"שוטף פלוס" - אך אף אחת מהן לא הגיעה לכלל מימוש. שר האוצר לפיד אף טירפד במו ידיו לפני כחצי שנה הצעת חוק להגבלת התשלום לשוטף פלוס 30.

אז להגיד "ככה זה" זו לא אופציה יותר, בגלל שבכל יום הקירות סוגרים עלינו כלכלית עוד קצת. עד שממשלת נתניהו-בנט-לפיד לא תגבה - בחקיקה כה נחוצה - את העובדים העצמאים, ותשנה את הרעה החולה והמטרידה והמתסכלת הזו - שלא יגידו מילה על איך הם "עוזרים לאדם העובד".

לכל הטורים של דפני ליף בוואלה!

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully