"קול אל-אקצא", תחנת הרדיו של החמאס (106.7FM) החלה לשדר בשנת 2003 וביחד עם תחנת הטלוויזיה של התנועה (ערוץ "אל-אקצא") ואתרי האינטרנט שלה, מהווה את הזרוע התקשורתית-תעמולתית של התנועה. אולם יותר מכך, היא משמשת כלי חינוכי שמטרתו לעצב את תודעת מאזיניה על פי סולם הערכים של התנועה, וככזו - שידוריה מיועדים יותר לצרכי פנים מאשר לצרכי חוץ, והיא פטורה מהלשון העמומה והפרגמטית יחסית המאפיינת את דוברי התנועה המתראיינים לתקשורת המערבית. ראוי שהישראלים יכירו אותה.
תפקידה העיקרי של התחנה הוא לספק הדרכה דתית ותרבותית לחברה המצויה תחת התקפה של "פלישה רעיונית" המופנית כלפי עולם האיסלאם, לנוכח החילוניות והגלובליזציה הפושים בעולם. בשל אופיה המחנך של התחנה, תכניות שונות, למבוגרים ולילדים כאחד, מבוססות על הנחלת ערכים ואף כוללות תסכיתי רדיו (ז'אנר שהיה מקובל גם אצלנו לפני שנים) הכוללים מוסר השכל.
בהיותה תחנה לא אליטיסטית הפונה לעם, תכניות רבות ב"רל אל-אקצא" מבוססות על שיחות עם מאזינים המביעים את דעתם בשידור ישיר, והאופי הכמו-משפחתי נשמר גם באמצעות השימוש התכוף במילה "אח" להטיותיה השונות ("אחינו", "אחותנו") המוצמדת לרוב הן לשמות המאזינים והן לשמות מגישי התכניות והמרואיינים המתארחים בהן.
היהודים כ"בני החסות"
התחנה נושאת כמובן אופי דתי מאוד, רציני ולעתים אף קודר. המוזיקה המשלבת עצב וקינה עם עוז רוח היא על טהרת השירים האיסלאמיים, שירים צבאיים ושירי תהילה לשהידים, וללא זמרת נשים כמובן. את ההפוגות ההומוריסטיות והקלילות יותר ניתן למצוא בעיקר בתכניות לילדים או בתכניות הספורט, שכן גם ברצועת עזה הכדורגל מהווה מוקד עניין מרכזי.
ובאשר ליחס כלפי ישראל - הגישה העוינת מאוד כלפיה באה לידי ביטוי בהימנעות המוחלטת מעצם השימוש במילה ישראל, המכונה בעקביות "הישות הציונית" ("אלכיאן אל-צהיוני"), או בקיצור "הישות" ("אל-כיאן"), בעוד הישראלים מכונים "הציונים". היישובים הישראליים, גם אלה שבתוך תחומי הקו הירוק, זוכים לרוב לתואר "מע'תצבה" (אע'תצאב פירושו אונס, עושק, גזל - כאן במשמעות של האדמה הגזולה) או נקראים בשמותיהם הערביים דוגמת עסקלאן (אשקלון), ברברה (מבקיעים) וכו'.
בתכנית המוקדשת לטיפוח המורשת והזיכרון ההיסטורי בשם "ניחוח הארץ", מתבקשים המאזינים, ובכללם ילדים העולים לשידור, לנקוב בשם "היישוב המקורי" ממנו באה משפחתם. בכך, ובדרכים נוספות כמו שיתוף היסטוריונים (לרוב מהאוניברסיטה האיסלאמית בעזה המזוהה עם חמאס), מוטמעת במאזינים מורשת העבר, ובעיקר מורשת ה"נכבה".
בזמני מתיחות ביטחונית, ניתן להבחין בנטייה להקצין עוד את המסרים ולשוות להם אופי דתי אף יותר. כך, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" למשל, כונו חיילי צה"ל (שבדרך כלל מכונים "חיילי הכיבוש") "כוחות בני החסות" (בני חסות - מעמד שהוקנה ליהודים שחיו תחת שלטון האיסלאם). אז גם מתחזקת הנטייה לשימוש במוטיבים אנטי-יהודיים, שלא נעדרת מהתחנה גם בימים רגילים.
אך המסר החשוב ביותר העולה בתכניות השונות הוא הצורך להתאזר באורך רוח (צבר) - מרכיב מרכזי בעקרונות האחים המוסלמים - שמטרתו לחזק את האמונה בניצחון העתידי, תוך השלמה עם כך שמדובר במאבק ממושך ושהמטרה תוגשם רק בטווח הארוך (משום כך חביבה ההשוואה בין הציונים לצלבנים). המסר החינוכי הזה מאפשר להסביר גם את הצורך להתכונן למאבקים שעוד יבואו, אך גם את הצורך להימנע מפעולות חפוזות בעת חולשה, כמו בתקופה הנוכחית, שבה תנועת חמאס מוצאת עצמה בבידוד ובמצוקה קשים במיוחד.
בסיכומו של דבר, באופן שבו תנועת חמאס מדברת אל הציבור הפלסטיני, גם באמצעות תחנת הרדיו שלה, ומנסה להנחיל לו את ערכיה, אין מקום לפרגמטיות ולעמימות אותה היא כן מגלה לעתים בהתבטאויות לתקשורת המערבית. המסרים הפנימיים הם החשובים יותר והשפעתם היא לטווח ארוך (כאמור, קהל יעד מרכזי הם ילדים ובני נוער). לפיכך, מי שתולה תקוות בשינוי של ממש בעמדות חמאס כלפי ישראל, בטווח הנראה לעין, רואה, לדעתי, מהרהורי לבו בלבד.
ד"ר אורי רוסט הוא מרצה במכללה האקדמית ספיר; ספרו "אוריינטליזם במבחן" יצא לאור (2011) בהוצאת רסלינג
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il