הקריאה להחרים את היכל התרבות באריאל עלתה שוב לכותרות, בעקבות בקשתן של כמה מכוכבות הצגת תיאטרון הקאמרי, "החברות הכי טובות", שלא להופיע מעבר לקו הירוק. בלי טיפת אירוניה, עמדתי היא כי הסירוב להופיע באריאל מסיבות פוליטיות הוא אקט מחאתי מצפוני שאין לזלזל בו. מדובר בהכרעה אישית, ומהיכרותי עם כמה מהקוראים לחרם היא מתקבלת בכובד ראש, ולאחר התלבטויות. זהו בפירוש ביטוי מעשי לתפיסת עולם עמוקה, וגם אם אני חולק עליהם, אני מוצא טעם רב באנלוגיה שעורכים כמה ממחרימי אריאל בינם לבין שומרי שבת: כשם שבלתי נתפס לאלץ חובש כיפה לעבוד בשבת, כך אי אפשר לכפות על שחקן להופיע בהקשר אידיאולוגי הנוגד את צו מצפונו.
במידה רבה, צודקים גם כמה מתומכי החרמות הטוענים כי רבים מאיתנו מחרימים משהו או מישהו בדרך זו או אחרת. צמחונית המסרבת להוציא את כספה במסעדה המגישה בשר, או אתלט המסרב לנעול נעליים שיוצרו בחברה המעסיקה ילדים בתנאים מחפירים. אלא שלחרם שחקנים מהדגם הנוכחי נוסף היבט החורג מעולם ההכרעות האישיות. שהרי בקשתן של השחקניות שלא להופיע באריאל באה בעקבות פנייה מטעמם של עמיתים, כחלק משאיפה לקיים מחאה קבוצתית, ולא אישית. יתרה מכך, השחקניות אינן חברות בלהקת תיאטרון עצמאית, הפועלת מכספי תרומות וממכירת כרטיסים, אלא חלק מממסד תיאטרוני המתוקצב מכספי ציבור.
נשער לרגע אחד שמחאת השחקניות היתה צוברת את המסה הקריטית המחייבת את ביטול ההצגה המדוברת והצגות נוספות. ייתכן כי שחקנים אחרים, ולצידם עובדי הבמה והמינהלה המועסקים בתיאטרון בדיוק כמותן, היו נגררים בעל כורחם למחאה פוליטית שחלקם אף מתנגדים לה. הזו אינה כפייה אידיאולוגית? ומעבר לפוליטיקה, הם היו ניזוקים כלכלית בעקבות ביטול ההופעות. מי יפצה אותם? יתרה מכך, לו היתה תנועת החרם שלהן צולחת, היו השחקניות מערבות את התיאטרון כולו בסכסוך חריף עם המופקדים על תקציבי התרבות, ואולי אף חושפות את התיאטרון לסנקציות. מי יישא באחריות לכך?
מסים לא מחרימים
מכאן שחרם קבוצתי המתארגן מתוך מוסד ציבורי הוא אינו רק ביטוי למחאה אישית ומצפונית, אלא פעולה בעלת השלכות מוסדיות וחברתיות עמוקות. השחקן המחרים אינו יכול להתבשם ממעמדו כאמן ולהתייחס לפעולת החרם כאל פריבילגיה המוקנית לו מתוקף היותו איש רוח. כאינטלקטואל בעל מצפון, עליו לתת את הדעת גם על מצפונם של עמיתיו, המגויסים שלא מרצונם לתנועת מחאה פוליטית. עליו להתייחס מבעוד מועד לפגיעה האפשרית בהכנסותיהם של עובדים אחרים בתיאטרון. ומשום שרבים מן הקוראים לחרם נוטלים חלק פעיל במאבק להגדלת תקציבי התרבות, עליהם להביא בחשבון את תוצאות החרם על גורלו של התיאטרון כמוסד ציבורי.
זוהי היושרה המינימלית המתבקשת ממי שכרך את שגשוגו המקצועי במוסד ציבורי. וכל זאת, כמובן, לצד הפליאה על כך שאת חלקם היחסי של תושבי אריאל וההתנחלויות במסים המממנים את תקציבי התיאטרון, איש מהמחרימים לא שקל מעולם להחרים.