למעצר בראש מורם: המסע הארוך של מבקשי המקלט

עשרות רבות של מבקשי מקלט עזבו ביום ראשון בבוקר את מתקן השהייה "חולות" בהליכה ברגל לבאר שבע – וכלל לא היה ברור אם הם מתכוונים לחזור. הגענו בערב לתחנה המרכזית בבאר שבע. בחוץ, בקור המקפיא של החורף בנגב נתקלנו בהם. בערך 150 פליטים, רובם סודנים יושבים על הרצפה ומתלבטים מה לעשות.

זה היום השני מאז מה שמכונה "מתקן השהייה הפתוח" החל לפעול. זו תשובת המדינה להחלטת בג"ץ, שפסלה את התיקון לחוק למניעת הסתננות ואסרה לכלוא אנשים ללא משפט לשלוש שנים. מבקשי המקלט סיפרו שנמאס להם. הם הלכו ברגל עד באר שבע, מרחק של כמעט 60 קילומטרים.

הם נכלאו בכלא "סהרונים", סמוך לגבול עם מצרים, חלקם למשך שנתיים ויותר, לאחר שברחו מאזורים מוכי סכסוכים, והגיעו לישראל דרך סיני בסוף מסעם – אך מהגבול נלקחו ישר לכלא. לרובם, זו הפעם הראשונה מחוץ לכלא בישראל.

עוד על צעדת מבקשי המקלט:
דעה | הפתעה: ה"מסתננים" התבררו כבני אדם
אחרי המעצר: למה בעצם שמבקשי המקלט לא יברחו שוב?

לפי הנהלים במתקן החדש, הם אמורים לחזור אליו עד עשר בלילה. אחרי התייעצות, ההחלטה התקבלה – לא חוזרים, לא מוכנים יותר להיות כלואים כמו פושעים בבית כלא, ורוצים שהמדינה תעשה את המינימום אליו היא מחויבת ותבדוק למי מגיע מעמד פליט. מבקשי המקלט קבעו שזו ההזדמנות להשמיע קול ולנסות לשנות את המצב.

פעילה מבאר שבע, אחת מתוך כמה שהחלו להתקבץ בתחנה אחרי שהשמועה התפשטה, סיפרה ששוקלים לעלות בצעדת מחאה לירושלים. למרות הקור המקפיא של התחנה המרכזית, נשארנו לעקוב אחרי הסיפור, לקראת המסע הרגלי לירושלים.

במהלך הלילה החלו להתקבץ פעילים שהביאו קצת אוכל, תה, כמה שמיכות ישנות להתחמם איתם. התעוררנו על הרצפה הקרה, ולמרות החשש, ההחלטה כבר נפלה – הולכים לירושלים. טור ארוך של אנשים על הרחוב הראשי מתקדם לכיוון היציאה מהעיר. אנשים הסתכלו מהחלון, צעקו ולא הבינו מה זה.

ככל שהבוקר התקדם, השמועה התפשטה ועוד צלמים ועיתונאים החלו להגיע. האנשים עייפים, אבל נראה שהשמש ותשומת הלב שאותה הם ביקשו לתפוס דרך המעשה הנועז הפיחה בהם אנרגיה מחודשת. מעט דוברי האנגלית שביניהם התרוצצו הלוך ושוב, ודיברו לכל מיקרופון וכל מצלמה שכוונה אליהם. "אולי זה הרגע שלנו", הם בטח חשבו לעצמם.

אוטובוסים שאורגנו מתרומות לקחו בערב את כל הקבוצה, שכבר גדלה עם מבקשי מקלט נוספים שהחליטו לצאת מהכלא, לקיבוץ נחשון, לישון בחדר האוכל. בלאגן, אנשים עייפים, חלקם חולים, ישנים כולם בחדר צפוף ואין כמעט מזרונים. בבוקר, כוחות משטרה המתינו מחוץ לקיבוץ, ולאף אחד לא היה ברור מה יקרה. הלכנו לדבר איתם, ולבסוף הם ליוו את האוטובוסים להפגנה מול משרד ראש הממשלה.

בירושלים, עדיין קר ושלג בכל מקום. ההפגנה נמשכה שעות ובשלב מסוים כולם עברו לעמוד מול הכנסת. היה ברור שעוד כמה דקות יתחילו מעצרים. אנשי רשות ההגירה ויס"מ התחילו להקיף את ההפגנה. הלחץ ניכר על מבקשי המקלט – מסעות במדבר, שנים בכלא, שלושה ימים של הליכה כמעט בלי שינה – נראה שהכל מתנקז לרגע בודד.

מישהו נפל על הרצפה, התעלף והתחיל לפרפר. זו הייתה האות למחול שדים שנמשך רבע שעה. אנשים התחילו לבכות, הפקחים והשוטרים התנפלו עלינו והחלו לגרור אנשים לאוטובוסים שחנו במקום. פעילים נשכבו על הרצפה, מבקשי המקלט נגררו, תוך שהם צועקים "לא עוד כלא", חלקם בוכים, חלקם הולכים עם הראש למעלה ומסתכלים ישר למצלמה.