המצב קטסטרופלי. חייבים לעשות משהו. אי אפשר להמשיך להתיישב בשטחים. אם מדינת ישראל לא תתחיל לפנות מתנחלים ולא תכיר באופן מיידי ברשות הפלסטינית כמדינה עצמאית, נמשיך לאבד לגיטימיות בזירה הבינלאומית עד שעצם קיומנו, כמדינה יהודית-דמוקרטית יהיה בסכנה.
האומנם?
הדיווח העיתונאי בארץ לגבי החרם שהטילה "האגודה ללימודים אמריקניים" (American Studies Association) על המוסדות האקדמיים הישראלים הוא היסטרי בעיניי. למי שלא הספיק להתעדכן, זוהי לשון ההצהרה: "ההחלטה התקבלה לאות הזדהות עם מרצים וסטודנטים שנשללות מהם החירויות האקדמיות שלהם, ומבקשת להגדיל את החירות לכולם, כולל לפלסטינים".
ובכן, אין ספק שרצוי לאפשר, ככל שהעניין תלוי בנו, יותר חירויות אקדמיות למרצים, חוקרים וסטודנטים פלסטינים. כמו כן, רובנו נסכים שרצוי להתקדם במו"מ עם הפלסטינים, שכן הידברות עם הצד השני היא הכרחית. אך לפני שנסיק מסקנות מרחיקות לכת לגבי החרם האקדמי החדש, כדאי להעמיד כמה נתונים על דיוקם.
קומץ פרופסורים
ראשית, האגודה ללימודים אמריקניים היא ארגון שכולל בין חבריו כ-5,000 חברי סגל אקדמי. לכאורה, מספר מרשים בהחלט - אבל קצת פחות מרשים אם לוקחים בחשבון שבארה"ב יש היום כ-1.8 מיליון פרופסורים. כלומר, מדובר בהחלטה של ארגון שמייצג 0.28% מהפרופסורים בארה"ב. אם נרד לרזולוציה אף יותר מדויקת, נראה שרק כ-66% מחברי האגודה תמכו בחרם. כלומר, למעשה רק כ-0.185% מהפרופסורים בארה"ב קראו השבוע לחרם אקדמי על ישראל.
סכנה ממשית? מצב חירום? ממש לא. אפשר אפילו לומר שמצב בו יש התנגדות של 0.185% לעניין שישראל מעורבת בו, הוא מצב לא רע בכלל. עכשיו נוסיף לנתונים אלו את העובדה שארגון הרבה יותר גדול, שנקרא האגודה האמריקנית של פרופסורים אוניברסיטאיים (American Association of University Professors) המונה כ-48 אלף פרופסורים (או כ-2.67% מכלל הפרופסורים בארה"ב), מתנגד מפורשות לחרם אקדמי על ישראל. במילים של נציגי ארגון זה, "חרם אקדמי על ישראל פוגע בערך אקדמי של החלפה חופשית של רעיונות".
בסיכומו של עניין, כ-0.185% מהפרופסורים האמריקאיים תומכים בחרם אקדמי על ישראל, וכ-2.67% מהפרופסוריים האמריקאיים מתנגדים לחרם. הדבר הברור ביותר שניתן להסיק מעובדות אלו הוא שאי-אפשר להסיק מהן כלום. שהרי לא ניתן לדעת מה 97% מהפרופסורים בארה"ב חושבים על החרם האקדמי על ישראל. לא נעים להודות, אך כנראה הסכסוך הישראלי-פלסטיני כלל לא ממש טורד את מנוחתם של רוב המרצים האקדמיים ברחבי ארה"ב.
נתון נוסף חשוב שנעלם מכותרות התקשורת בישראל לגבי החרם המדובר, הוא שאפילו מוסד אחד מבין 4,495 המוסדות האקדמיים ברחבי ארה"ב לא הכריז חרם על ישראל. כלומר, ההכרזה על החרם היא הכרזה של קבוצת פרופסורים העובדים באלפי מוסדות שונים, והם לא בהכרח מייצגים את הדעה הרווחת של המוסדות עצמם. כלומר, מדובר בקומץ קטן ביותר של פרופסורים שמביעים לכל היותר את דעתם הם.
אינני טוען שהמערך ההסברתי של ישראל בקמפוסים בחו"ל הוא במצב טוב ושעלינו לשבת בחיבוק ידיים, שכן לצערנו כל ישראלי הלומד במוסד אקדמי בחו"ל נתקל במצבים לא נעימים של גישה אנטי-ישראלית מובהקת. אני מאמין שעלינו לפעול לשינוי מצב זה, ואני מחויב באופן אישי לעשות כן. אך אם יש דבר אחד שלמדתי בשנות הפעילות ההסברתית שלי ברחבי העולם, הוא שאכן ניתן לשנות את דעת הקהל - והכלי שאני מכיר ומשתמש בו הוא שיח אקדמי פתוח ומכובד.
דוגמה לשיח אקדמי שמשנה דעת קהל ראיתי במו עיניי באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה. לפני יותר משנה החל הארגון שאני עומד בראשו, מכון ירושלים לצדק, לפעול באוניברסיטה זו לאחר שהכריזה מפורשות על חרם על פרופסורים ישראליים. באוגוסט 2012 קיימנו אירוע בשם "Answering the Tough Questions" ("לענות על השאלות הקשות"). שישה חודשים לאחר האירוע, בחודש פברואר 2013, הצביעה אגודת הסטודנטים של אוקספורד ברוב מוחץ נגד תמיכה בחרם על ישראל.
למדתי שאפשר לפעול. חייבים לפעול. אך בשם היושר האינטלקטואלי, בואו לא נגזים בחשיבות שמייחסים להחלטת ארגון קיקיוני כזה או אחר. נראה לי שללא העיתונות הישראלית, אף אחד בעולם לא היה מודע לקיום ארגון כזה ולהחלטותיו, חוץ מחברי הארגון עצמם.
עו"ד כלב מאיירס הוא מייסד מכון ירושלים לצדק
לכל הטורים של כלב מאיירס בוואלה!
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il