משה לדור נפרד מהפרקליטות: מה הוא משאיר ליורש?

פרקליט המדינה היוצא, משה לדור, סיפר פעם במפגש ציבורי כי הוא העובד הוותיק ביותר בפרקליטות - מלבד מזכירתו. מחר (שני) בגיל 69, הוא יעזוב את הפרקליטות לאחר למעלה מ-30 שנים, וישאיר מאחוריו דור צעיר, בראשות פרקליט המדינה הנכנס, שי ניצן. אולם, השאלה היא - איזו מורשת הוא משאיר אחריו?

לדור, נשוי ואב לשלושה, נולד בקיבוץ מצובה, ובשנת 1978 הצטרף לפרקליטות מחוז ירושלים. בסוף שנות ה-80 יצא ללימודים באוניברסיטת הרווארד, ולאחר מכן שב לפרקליטות. ב-1994 הוא מונה לפרקליט מחוז ירושלים, ופרש ב-2003. שנה לאחר מכן התמודד על תפקיד פרקליט המדינה, אולם הפסיד לערן שנדר. שלוש שנים בלבד לאחר מכן, הוא מונה לתפקיד.

שש השנים שלו בתפקיד פרקליט המדינה היו סוערות, וידעו שורה של הישגים, לצד לא מעט כישלונות ועימותים. במידה רבה, במיוחד לאחר פרישתו של מני מזוז, לדור היה הכוח המניע במאבק של הפרקליטות בשחיתות הציבורית. הוא היה מעורב בגיבוש כתב האישום נגד הנשיא לשעבר משה קצב, ובהגשת כתבי אישום נגד אברהם הירשזון ושלמה בניזרי. לדור גם היה גורם מכריע בהחלטה להגיש כתבי אישום נגד שורה של ראשי ערים, בהם צבי בר, שלומי לחיאני, יצחק רוכברגר, שמעון גפסו, אורי לופוליאנסקי ומוטי מלכה.

בנוסף, לדור היה מעורב מאוד בכתבי האישום שהוגשו נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הן בפרשות "ראשונטורס" וטלנסקי, והן בפרשת הולילנד. שני המשפטים הללו הובילו לעימות חזיתי בין לדור לאולמרט, שהסתיים בהתנצלות של לדור, לאחר שראש הממשלה לשעבר הגיש נגדו תביעת דיבה.

בסביבתו של אולמרט טענו כי לדור מונע ממניעים אישיים, והאשימו אותו בהדחת ראש ממשלה מכהן. לאחר זיכויו של אולמרט ממרבית האישומים נגדו בירושלים, אמר מקורבו של ראש הממשלה לשעבר, העיתונאי המנוח אמנון דנקנר, כי "על פרקליט המדינה לא רק להתפטר, אלא להתאבד". אולם בפרקליטות דוחים את הטענות שמדובר ברדיפה אישית, ומציינים שלדור היה שותף בהחלטות לסגור שורה ארוכה של חקירות נגד אולמרט.

תומכיו של לדור מציינים את העובדה כי לא נרתע במאבק מול השחיתות הציבורית, ולא חשש להגיש כתבי אישום נגד אישי הציבור הבכירים ביותר, ואף חקר בעצמו את טלנסקי. מנגד, מבקריו טוענים כי לדור מוצא שחיתות מתחת לכל אבן, וכי בלהטו להיאבק בשחיתות גרם לפגיעה מיותרת בחלק מאותם חשודים או נאשמים בכירים.

תיק ליברמן הוא אולי דוגמה מייצגת לכך. לדור תמך בהגשת כתב אישום בפרשת חברות הקש, והאמין שניתן לשכנע את בית המשפט שליברמן קיבל שוחד. אולם, בסופו של יום החליט היועץ וינשטיין לסגור את התיק. וינשטיין ספג ביקורת רבה, בעוד לדור הצטייר כלוחם בשחיתות. לדור תמך גם בהגשת כתב אישום נגד ליברמן בפרשת השגריר, וליברמן יצא זכאי בבית המשפט.

דווקא בפרשת סיריל קרן, בה החליט לדור לגנוז את תיקי החקירה נגד ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ובניו, נדמה שבמידה מסוימת לדור התעייף מהמאבק הסיזיפי, כשהסביר שאין מספיק ראיות להגיש כתב אישום, למרות שגרסאות ההגנה היו "רחוקות מלשכנע או מלספק הסבר סביר".

לדור גם היה מעורב מאוד בהחלטות בנוגע לשורה ארוכה של תיקים פליליים בולטים. הוא נהג לצלול לעומק התיקים, ולהכיר אותם לעומק. במסגרת הזו לדור השקיע מאמצים רבים במאבק בפשיעה המאורגנת ובפשיעה הכלכלית.

גורמים שונים טוענים כי בתקופת כהונתו של לדור עברו שני התחומים הללו מהפכה, שכללה גם שיפור בתיאום בין הפרקליטות למשטרה ורשות המסים, וגם הקמת כוחות משימה למאבק בהון השחור ובהלבנת הון. אולם, דווקא בתחום הזה היו לפרקליטות שורה של כישלונות - בין השאר בפרשות הלבנת ההון בפנק הפועלים ובמשפטו של ארקדי גאידמק.

בתיקים הפליליים גם בלט לא פעם רצונו של לדור להימנע מהסדרי טיעון ולהגיע להכרעה שיפוטית. עורכי דין פליליים הביעו לא פעם מורת רוח מסירובו של לדור להתפשר, גם כאשר הפרקליטים המטפלים בתיק ופרקליטי המחוז הסכימו להסדר. הדברים הגיעו לשיא כאשר לדור הורה על ביטול הסדר טיעון עם יחיא טורק, שהואשם ברצח הפעוט אביב אילוז. לאחר שבג"ץ התערב, נאלצה הפרקליטות לכבד את ההסדר.

לאורך כהונתו גם ניסה לדור להגן על הפרקליטים שעבדו תחתיו ועל הפרקליטות עצמה, מה שהוביל גם לעימות חזיתי עם שר המשפטים הקודם, יעקב נאמן. זה קרה לפני ארבע שנים, כאשר לדור שלח לנאמן מכתב חריף בו הביע את התנגדותו ליוזמת נאמן לפיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה. למרבה האירוניה, יחסיו של לדור עם היועץ הנוכחי יהודה וינשטיין מתוחים מאוד כבר תקופה ארוכה, ובין השניים היו מספר עימותים.

למרות הזעם הרב שחולל המכתב והקריאות להדיח את לדור, הוא נשאר בתפקידו. גם את הקריאות שיתפטר לאחר משפט אולמרט הוא דחה. "עצם הטענה שלפיה זיכוי חלקי או מלא יוביל לגביית מחיר אישי מהפרקליטות מסוכנת מאוד לתפקודה של התביעה הכללית”, אמר אז.

גם מיוזמה אחרת של נאמן הסתייג לדור - הקמת גוף ביקורת על הפרקליטות. לדור התבטא פעמים רבות על כך שיש מספיק אמצעי ביקורת על הפרקליטות, והוסיף כי אין מדינה שבה קיים גוף כזה. ההתנגדות של לדור נתפסה בעיני חלקים בציבור כחוסר נכונות לספוג ביקורת ולקחת אחריות אישית.

ביקורת כזאת נשמעה לא אחת גם באשר למשפטו של חיים רמון. למרות דוח חמור בנוגע להאזנות הסתר במשפט רמון, וביקורת אישית על הפרקליטות שניהלו את התיק, לדור החליט למנות את אחת התובעות, אראלה סגל-אנטלר, לתפקיד פרקליטת מחוז תל אביב. לדור סבר כי הביקורת אינה מוצדקת וכי רמון מלבה בכוונה את הפרשה, ולחץ על המינוי.

סגל-אנטל, שנפטרה לאחרונה, היתה מינוי מקובל בפרקליטות, וזאת בניגוד למינויים אחרים שביצע לדור. בתקופתו ביצע לדור כ-15 מינויים לתפקידים בכירים בפרקליטות. חלק מהמינויים שביצע לדור עוררו מרמור בתוך הפרקליטות, מכיוון שנטען שהוא העדיף במופגן פרקליטים ממחוז ירושלים. הדברים הגיעו לשיא כאשר סגן מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, יצחק בלום, שלח מכתב חריף ללדור לאחר שהפסיד בהתמודדות על ניהול המחלקה לפרקליט הירושלמי יובל קפלינסקי. במכתבו טען בלום כי לדור מעדיף מקורבים ומונע משיקולים זרים ופסולים.

בכל מקרה, לדור הוא שקבע למעשה ליורשו, שי ניצן, את השדרה הניהולית של הפרקליטות לשנים הקרובות. כעת יהיה על ניצן להוכיח שהוא מסוגל עם קבוצת האנשים הזאת להמשיך במאבק של הפרקליטות נגד הפשיעה והשחיתות. לדור הולך הביתה עם לא מעט הישגים בולטים, אולם משאיר את הפרקליטות עם צורך להגן על שמה מול התקפות מכיוונים רבים.