בשעת ערב זו, כשאני מספר על רשמי מהשלג שפקד את ירושלים וסביבותיה במהלך סוף השבוע, ביתי במבשרת ציון מנותק מזרם החשמל ואני נאלץ לכתוב עם סוללה רזרבית ולאור פנס. כירושלמי מבטן ומלידה, אין לי ספק שהשלג השנה הוא העוצמתי ביותר שירד בירושלים זה עשרות שנים.
ביום שישי בבוקר כבר ראינו את הנזקים הראשונים של השלג. עצי הלימון, הרימון והשקד בגינתי קרסו אפיים ארצה. רק עץ השזיף נותר על מקומו, כשהוא עטוף שמיכה לבנה וכמו ממרר בבכי, ועץ הדקל גבה הקומה הסתכל על כולנו מלמעלה, לא שם על השלג ולא עלינו. השתילים והפרחים נעלמו תחת מעטה השלג, הפסלים מברזל בדמות ציפור ותרנגול שיצרה רעייתי התמוטטו, וכאב לראות את כל הגן היפהפה מכוסה כולו במסך לבן.
בשל הקור העז לא היתה אפשרות לצאת החוצה ולאמוד את הנזקים, גם לא יכולתי לשמוע מה אומר החזאי על הצפוי לנו במהלך היום כי הטלוויזיה לא פעלה. גם בשעות שבהן היה חשמל לא היה אפשר לראות טלוויזיה כי חברות הכבלים קרסו כמו העצים בגינתי. גם העיתונים כמובן לא הגיעו, וזו השבת הראשונה זה 50 שנה שלא קראתי מה כתבו העיתונים.
בליל שבת, בעודנו צופים בחדשות, שמעתי חבטה עזה בחצר ביתי וכשהתבוננתי החוצה נדהמתי לראות שכל הפרגולה בחצר קרסה תחתיה מעומס השלג שרבץ עליה במשך שעות ארוכות. שמענו את הדיווחים על 30 אלף בתי אב שנשארו ללא חשמל ואת התירוצים של מנהלי חברת החשמל, ולא הבנתי מדוע לא נערכו לשלג במהלך החודשים האחרונים.
לכל החברים מהשפלה שהודו שהם מקנאים בנו על המראות הנפלאים שאנו חווים בשלג, לכל הידידים בתל אביב וצפונה שאמרו לנו ש"בטח נורא כיף לכם בירושלים שהפכה לשוויץ", אני אומר בהכנעה: השלג הוא נפלא למראה, כיף לבנות בובות שלג ולהשליך זה בזה כדורי שלג, אבל בשנה?שנתיים הקרובות אני מוותר על ההנאה הזו.