לא רק בניינים נטושים יש בשינקין - אלא גם אנשים צעירים ונערים חסרי בית שחיים בתוכם. מוזנחים ועזובים הם מתפוררים, רקובים ונעלמים מעינינו האנינות - ואנו חולפים על פניהם באין רואים. בעודנו מתרפקים על מיטתנו הרכה, במרחק יריקה, מישהו נמצא בחשכה, צעיר כואב, נער נפגע. אין כמו סיור לילי בבניינים נטושים בתל אביב לקילוף שכבת קטרקט חביבה וקבלת כאפה הגונה של מציאות. בין רחובות הבוהמה של שינקין-רבתי מתגלה מימד נוסף, אחר, אפלולי, זנוח וכואב, כמו שיקוף ציני של מה שהרחוב מייצג. מעולם, עד לאחרונה, לא נכנסתי לבניין נטוש בשעת לילה מאוחרת, ולצערי, אלמלא עבודתי עם חסרי בית - ספק אם היה הדבר קורה.
צעירה אמיצה, חסרת בית, הובילה אותי וכמה אחרים לתוך בניינים נטושים, משכנם הלילי של חסרי הבית בתל אביב. החוויה הייתה מרגשת, מרתקת ומציפה אדרנלין. כניסה לבניין נטוש, מצחין, מתפרק וחשוך לחלוטין, כשאינך יודעת מי מאחוריך ומלפניך ומה עלול לקפוץ עליך עוד רגע, בהחלט הייתה חידוש עבורי (ולא, זו לא רכבת השדים בלונה פארק וזה ממש לא כיף).
לאחר טיפוס מעיק ושטוף מחשבות הישרדותיות וקיומיות, לאור פנסי אייפונים, מעל קירות שבורים, ערמות של סחבות רקובות ופיסות של עצים שבעבר היו כנראה חלק מרהיטים, הגענו לחדר המיועד. זה היה מקום מגוריהם, והם אפילו התאמצו וסידרו אותו לקראת בואנו. מיותר לציין שחדר זה, לו הם קראו "בית", לא נבדל רבות ב"עיצובו" משאר הבניין, וכמה מזרונים ושולחן באמצע ניסו לשוות לו אווירה ביתית.
מובלים היינו על ידם בחשיכת הלילה, ערים להוראות הדרך והמקום כמו שחיינו היו תלויים בכך. התשוקה הזאת, לראות אותם, להבין, להתחכך עם הקצה הזה, הסכנה, הפחד וההרס שבו הם חיים.
בסכנה ובפחד מתמיד
לרגע נראה היה כי התהפכו היוצרות. לפתע, להם היה הכוח, הם היו בשליטה ואנחנו היינו בידיהם, נסמכים עליהם. הם הפכו למנווטים ואנו למכוונים. המקום הזה שמעביר להם את הסמכות, שנותן להם להוביל, נותן את התחושה שסומכים עליהם, שהם בסדר בסך הכול, הוא מקום מעצים - וההעצמה הזאת הייתה שם, בחדר ההוא, בינינו, ברגעים ההם, שבהם הם קיבלו אותנו ואפשרו לנו להיכנס. הפתיחות של הצעירים, הדאגה שלהם לשלומנו, האירוח והדברים שעלו במפגש הזה במקום ההוא, היו אחרים, היו אנושיים. הייתה אינטימיות, הם דיברו, ואנחנו הקשבנו, כמו גומעים כל מילה כמים.
עם כל מבט מסביב, עוד סקירה חטופה של המקום המבעית בו הם חיים, מהדהדת השאלה - איך? איך הילדים האלה חיים? פתאום הם כולם לבשו מן גלימת כבוד כזאת, שבעיני אומרת יא-אללה אני לא הייתי שורדת ככה יום.
ובעוד הדקות חולפות והריגוש מתפוגג, המציאות מחלחלת והכבוד הופך לעצב ששואל: למה? למה הם פה? חבורת ילדים טובים ואבודים שלא ניתן להם הסיכוי, שלא הייתה להם הזדמנות. ולא, הם לא עבריינים או עצלנים או "יאללה הם צעירים שיקומו לעבוד". הם שורדים, עם הכלים המעטים שהם רכשו בחייהם; חיים נטולי מסגרת, הכשרה, הורים, חום ואהבה - כל מה שלכולנו יש ולהם לא היה. ולא רק שלא היה - אלא ההיפך. כל מה שהם יודעים זה חיים רצופי סבל וכאב. התעללות מינית, אלימות במשפחה ועוד מיני גיהנומים כאלה ואחרים. ועם כל זה הם מצופים להרים את הראש וליישר קו עם כולנו. טוב, לפחות אפשר לתת להם קרדיט על בחירת הלוקיישן המשובח.
כמה הזוי, באזור שינקין בתל אביב, מרכז המתירנות, השופינג ובתי הקפה, חי כל הסבל הזה, דלת ליד דלת. בניינים אחדים מהבניין בו גרתי עצמי בצעירותי, חיים אנשים צעירים, בהם קטינים, בתנאים לא תנאים, בסכנה ובפחד מתמיד. מי אתם ילדים, איפה ההורים שלכם? למה אתם שם בצללים, הראו את עצמכם. שקופים לגמרי מעיני השכנים השינקינאים והחברה האטומה, הם חיים שם באפלה, לבד, שורדים, כמו חיות בג'ונגל האכזרי של החברה המודרנית והמנוכרת שהפכנו להיות.
אטומיזם קוראים לזה. אולי יותר נכון לומר אוטיזם (בלי להעליב אף אחד, אלא כמטאפורה בלבד). זה לא אוטיזם חברתי להיות מנותק ממה שקורה סביבך? מישהו רואה את אותם, את חסרי הבית? מישהו מתעניין? הם הולכים בינינו, גרים לצדנו, האם מישהו ניסה לבדוק מה קרה להם? איך אפשר לעזור להם? למה הם זקוקים (עם דגש על "הם" לעומת "אנחנו")? זאת שאלה, ושאלה מהותית לאור המספר ההולך וגובר של נוער וצעירים חסרי בית בישראל. כשאתה יושב מול ילדה בת 15, חצי ערומה, בבית נטוש, בשכונת שינקין בתל אביב אתה תוהה איפה טעינו? מה עשינו? ואולי השאלה בעצם היא מה לא עשינו?
אם נפקח עיניים ונביט לרווחה (תרתי משמע), ונראה - פשוט נראה - גם את האחר, מלבד עצמנו, אולי נהיה חברה טובה יותר; לילדים שלנו יהיה עתיד טוב יותר והרחובות יהיו בטוחים יותר. המפגש הזה בבית הנטוש ההוא אפשר קרבה אמיתית, ולו רק לכמה שעות בודדות, שבהן כמה אנשים נורמטיביים לחלוטין, כמו שקפצו לביקור במציאות אחרת, מקבילה.
אולי אפשר לנסות לקפוץ לשם לפעמים, לעתים קרובת יותר. כולנו יכולים. ברחוב, בפארק, לצד הדרך, לעצור. ליישר מבט. לחייך. לשאול לשלומם. האם זקוקים לעזרה. ולראות, פשוט לראות.
נטע יעקבי היא מנהלת במטה תחום קצה ונערות בעמותת עלם לנוער בסיכון. ב-30 בדצמבר יתקיים אירוע התרמה חגיגי לעמותת עלם לציון 30 שנות פעילות בהשתתפותם של יהודה פוליקר ואסתר רדא
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il