חדי אוזן יכולים להבחין בשינוי שחל בשנים האחרונות בנוסח ההספדים הנישאים בלוויות, בעיקר על ידי אנשים חילוניים. מדובר במעבר מהספדים הנישאים בגוף שלישי להספדים הנישאים בגוף שני. בעבר דיברנו על המת: "הוא היה אמיץ, גיבור ומוכשר"; הוא היה אהוב על הכול"; הוא "היה נער חמד, הוא נהג לשחק כדורגל וסל", כנאמר בשיר "הוא היה", שנכתב לאחר מלחמת ששת הימים. היום במקום לדבר על המת, אנחנו מדברים אל המת, מדמים שהוא עדיין חי ושומע: "היית אמיץ, גיבור ומוכשר"; "היית חבר טוב, עזרת לבריות"; "אלוהים רוצה אותך אצלו". ואם לא די בזה, גם מפילים עליו משימה: "שמור עלינו שם למעלה".
מי שהחמיץ את התופעה עד כה, יכול היה לגלותה בלוויות הענק של אריק איינשטיין וספי ריבלין. רוב המספידים - כולל ראש הממשלה בנימין נתניהו - דיברו אל אריק וספי "הנוכחים", כאילו הם שומעים את דבריהם. לא נאמר "אריק היה הפסקול של המדינה", אלא "אריק, היית הפסקול של המדינה"; לא "ספי היה קומיקאי ענק", אלא "ספי, היית קומיקאי ענק".
כמה הסברים אפשריים יש לחידוש הזה. ראשית, חלחול השיח הפוסט-מודרני אל חיי היומיום, שיח המבטל את הערכים המוחלטים ואת ההיררכיות, שיח שבו הכול תלוי בעיני המתבונן ועולמו. כעת שודרג השיח הזה והגיע אל ביטול החציצה בין חיים ומוות, או לפחות אל הנמכת הגדר שבין שני "מצבי הצבירה" הללו. איך ניתן להסביר אחרת את השורות "תהיה חזק למעלה" ו"ניפגש בסוף, אתה יודע", שכתב אביב גפן בשיר שבו ספד לחברו, אם לא בכך שהזמר מדמה את חברו כמת-חי.
המוות אינו סוף פסוק
התופעה הזו משתקפת - איך לא? - גם בתרבות הריאליטי, שבה דמיון הוא מציאות ומציאות היא דמיון. התרבות הזאת לא הייתה נעשית למנבטת רייטינג ולפרת מזומנים כה נדיבה לערוצי הטלוויזיה, אלמלא הוכשרנו לערבב בין הדברים: בית האח הגדול הוא לא זירה טלוויזיונית, אלא בית אמיתי; הישרדות איננה קרב בוץ על מיליון שקלים, אלא מלחמה "על החיים ועל המוות". אנחנו לא רואים סרט, אנחנו "חיים בסרט".
הסבר נוסף לתופעה טמון בפופולריזציה של הדת. זו מתבטאת לא רק בגל החזרה בתשובה של ידוענים מחפשי עצמם שגילו את אלוהים כאב, ידיד ורע - אלא גם בחלחול האמונה בקיומו של העולם הבא בקרב הציבור החילוני. גל הפיגועים באינתיפאדה השנייה, משפחות שלמות שמתו לא בשדה הקרב ועל לא עוול בכפן, הפך את קיומו של העולם הבא לעניין מנחם, אמצעי העוזר "להכיל" מוות חסר פשר, לומר שזה לא לחינם. נראה כי התופעה קיבלה "צו הרחבה" ועתה היא מוחלת על רוב הלוויות בהן המתים "חיים" ורק מחליפים כתובת. עוברים מכאן לשם.
בדת האיסלאם, למשל, העולם הזה הוא רק שער לעולם הבא - העולם האמיתי. התפיסה הזו, המבטיחה חיי גן עדן לשהיד המוכן להקריב את חייו, היא המאפשרת את גיוסו ל"משימה" ומעניקה את אותה הבטחה גם למשפחה שאיבדה את יקירה. זו נחמתה.
החיפוש אחר נחמה בעת אבל הוא צורך אנושי מובן. אלא שכיום הצורך הזה ממונף ליצירת שיח אשלייתי המערבב דמיון ומציאות. כידוע, השפה מקיימת "יחסי גומלין" עם החיים הממשיים ומתכתבת איתם. היא מתארת את המציאות, אך בד בבד גם משפיעה עליה. אם ב"שפה החדשה", המוות איננו סוף פסוק, אלא רק פסק זמן שאחריו "כולנו ניפגש למעלה", אז יש בכך משום הרשאה לזלזול ולהוזלה של כבוד האדם, כאן למטה.
עזרא דלומי הוא עורך במכון ממר"י לחקר תקשורת המזרח התיכון, חבר ביסו"ד (ישראל סוציאל-דמוקרטית) וב"כוח לעובדים"
לכל הטורים של עזרא דלומי בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il