הפירמידות שנבנו בשנים האחרונות היו מסוכנות ויצרו עיוותים של ממש במשק. מי שניפחו אותן, או יותר נכון איפשרו את הקמתן - היו הגופים המוסדיים שחילקו את הכספים. היו אלה הטייקונים שהתמנפו באמצעותם, אבל בעצם גם החזיקו בחלק ניכר מאותן חברות ביטוח שאנו מכנים המוסדיים. היה פה מועדון של "יד רוחצת יד", שהתוצאה הקשה והמפחידה שלו היתה חנק שיטתי של התחרות.
המקרה הבולט ביותר היה כמובן קונצרן אי.די.בי של דנקנר, שלא היה ממש צריך את חוק הריכוזיות כדי לקרוס ברעש גדול. השיטה שם פשוט לא עבדה. ככל הנראה, משום שאחרי שקברניטי החברה למדו ללכת על קביים גבוהים וממונפים, הם התאהבו בגובה, שכחו את הסיכון והחליטו להפוך למרימי משקולות.
חוק הריכוזיות אולי אינו מושלם, אבל הוא צעד בכיוון הנכון. החוק רוכך, אבל אי אפשר לטעות ברוח ששלח המחוקק: את הפירמידות צריך לפרק. הן מציעות מקסימום רווח לבעל השליטה ומינימום רווחים לאלה שמלווים לו, כל שכן לציבור שמקבל חברות שמנסות להילחם בתחרות.
לפרק את המונופולים הגדולים
האם בעתיד לא ימצאו הטייקונים דרכים חדשות ויצירתיות יותר להתמודד עם המגבלות האלה? אין לדעת. אבל המסר הוא ברור, זה הדבר הקרוב ביותר ל"אנטי?טראסט" ההיסטורי של האמריקנים שנועד לפרק את המונופולים הגדולים.
לנו בישראל יש רשות להגבלים עסקיים, שיש לה מקום של כבוד בשמירה על התחרות, אבל היא צריכה יותר כלים. ובעצם, על המחוקקים להשאיר לה פחות עבודה. ככל שיהיו פה פחות מונופולים, ובעיקר פחות קבוצות לחץ שמתנהלות באווירה קרטליסטית, כך ירוויח הציבור מתחרות שתוריד את המחירים לעלות נורמלית ושפויה.
חוק הריכוזיות הוא צעד חשוב, רק חבל שהמדינה לא שוקלת להפנות את החוק הזה גם נגד עצמה באגפיה השונים. היכן? למשל, באזור המונופול הטבעי הנקרא רשות מקרקעי ישראל. למדינה יש בעלות על רוב הקרקע, מחירי הדירות בשמיים, כעת צריך לפרק את הפירמידה הממונפת והמנופחת הזאת בזהירות ובשיטתיות כדי להגיע בבטחה ליעד המיוחל: דירה במחיר הגיוני.