בואו נחזור למקורות. למי שכן יודע לעשות עסקים - וורן באפט. אחד הטיפים המיתולוגיים המיוחסים לו מנוסח בשני כללים. "כלל מספר אחת: אל תפסיד כסף. כלל מספר שתיים: אל תשכח את כלל מספר אחת." כל הסיפור של אי.די.בי, של הפירמידה שניפח נוחי דנקנר עם שותפיו עד לגבהים לא ייאמנו, היה התעלמות מוחלטת מהכלל הזה.
זה לא היה על רווחים אלא על הלוואות. דנקנר ואנשיו לא החזיקו באי.די.בי, הוא לווה אותה שוב ושוב. מהבנקים ומבעלי האג"ח. עד שלנושים נמאס. המסר שהם בחרו לשדר אמש הוא שזה כנראה כבר לא משנה אם ההצעה שדנקנר גיבש עם הקבוצה שלו טובה מזו של אלשטיין ובן משה, הם רק רוצים לקבל גט ולהמשיך הלאה.
עולם העסקים הישראלי ידע עליות ומורדות עם השנים. התרגלנו לתרבות של אקזיטים והצלחות שמגיעים אחרי עבודה מאומצת. התרגלנו לכעוס על מי שמרוויח ולדרוש להעלות לו את תשלום המס, שחס וחלילה לא ימשיך להצליח. אבל אלה הן תגובות יתר למה שאפשר לקרוא לו עידן הזחיחות: השנים ,2007-2005 כשכל כספי הפנסיה נשפכו כהלוואות לשוק ההון, ואי.די.בי קטפה אותן כמו היו פטריות אחר המבול.
דנקנר צריך להאשים את עצמו
אנחנו עדיין מתפכחים מעידן הזחיחות, והחוקים שמחוקקת עכשיו הכנסת אולי יסייעו לנו במשבר הבא, אף שגם המאמצים החדשים הם תרופות למשבר שבדיעבד. הכנות למלחמה הקודמת. אך עדיין, מה נשאר לעשות אם לא לנסות ולתקן?
לדנקנר לא נותר אלא להאשים את עצמו. בשלב מסוים, כבר לפני שנים, הוא היה יכול להבין שההשקעות שמתבצעות תחת כנפי הקונצרן הזה הן לא בדיוק נורמליות. אבל כשמסתבכים בחובות, לפעמים קשה לעצור ולקחת אוויר. וכשמדובר בסדרי גודל כאלה, ועוד עם כסף "ציבורי," כל המדינה נשאבת לפרשה הזאת.
לא ברור לאן אי.די.בי או מה שנשאר מהקונצרן הענקי הזה הולכים מכאן. מה שכן ברור הוא שכולם צריכים לחזור אל השיעור החשוב והבסיסי, בייחוד על רקע התספורות של מיליארדי השקלים שהתרחשו בשוק ההון: הלוואות יש להחזיר.
מי שלא יודע מאיפה יחזיר את ההלוואות, שלא ייקח אותן. להפסיד, למרבה הצער, זו חוכמה קטנה מאוד. לדעת להרוויח, זה כל הסיפור. ודנקנר בפרשת אי.די.בי היה האיש שהתעלם מכלל מספר אחת.