מדבריו המעניינים של הנשיא אובאמה בפורום סבן אפשר להבין משהו על האופטימיות של מזכיר המדינה קרי. ברור עכשיו שאין מדובר בניסיון להביא את הצדדים לחתום על הסכם קבע בעוד ארבעה חודשים על כל פרטיו ונספחיו, אלא במשהו צנוע הרבה יותר, אשר אותו - מאמינים אובאמה וקרי - אפשר להשיג למרות פרק הזמן הקצר שנותר.
אובאמה מדבר על מסגרת שאותה ימלאו הצדדים בכל מה שיוסכם ביניהם עד אז, בלי להמתין לסגירת כל הפרטים האחרים. לפיכך יוצג באביב, בתום תשעת החודשים, רק חלק ממרכיבי הפאזל. מדובר ביצור מדיני חדש, ואולי זו תהיה תרומתו הדיפלומטית של ממשל אובאמה למדע המדינה. לכאורה, אין מניעה לנסות להוליד דבר חלקי שכזה, שאינו בדיוק הסכם מסגרת, וגם לא הסכם ביניים, ובוודאי לא הסכם קבע; למעשה, תועלה השאלה אם יסכימו הצדדים לפרסם ברבים את הבנותיהם, גם אם יסברו שאין ביניהם איזון. למשל, אם יוסכם על הסדרי הביטחון אך לא נושא הטיפול בפליטים, עלולים הפלשתינים לטעון כי אי אפשר לפרסם רק את מה שנוח לישראל. ולהפך. עם זאת, ייתכן שבמצב הדברים הקיים, שבו ממשלת ישראל רחוקה מאוד מן הקונצנזוס העולמי בנוגע לדמותו של הסכם הקבע, ואילו הפלשתינים לא יוכלו להביא את עזה אל השולחן ולא את חמאס להשלמה עם ההסכם שיושג, מצא הממשל את שיטת הפאזל כדרך הנוחה ביותר להתנהל בשדה המוקשים של התהליך המדיני.
בלי פתרון ישראל תאבד את זהותה
שני המנהיגים באזור מובילים מהלך שרבים אינם מאמינים כי יוכל להצליח, ולא מעטים מוכנים לעשות מאמצים לטרפודו. בצד הפלשתיני יש הסבורים כי מו"מ עם ממשלת ימין ישראלית מחליש את יכולת העמידה הפלשתינית ומשתק את פעילותה הבינלאומית של ההנהגה, ולכן יש להפסיקו. הלחץ גורם לנושאים ולנותנים להתפטר בכל שני וחמישי, והנשיא מחמוד עבאס אינו מקבל את התפטרותם וממשיך במו"מ למרות הכל.
נתניהו עומד מול ניצי מפלגתו ומול הבית היהודי, וחייב להקשיב גם לדברי שר החוץ החדש?ישן שלו, ליברמן, המוכן להסביר לכל מי שיהיה מוכן להקשיב לו שכלום לא יקרה, ושאי אפשר להגיע להסכם (הוא שוכח להסביר כי הקושי הזה קיים, בין השאר, משום שעמדות כמו שלו לא יאפשרו הסכם כזה). העולם אינו מתרגש יתר על המידה מהערכות ליברמן, מפני שברור לכל כי הוא נושא הרבה יותר תואר מתוכן, ואף על פי כן הוא שר החוץ הפורמלי. דבריו מוסיפים לתחושה שישראל היא שאינה מעוניינת בפתרון הסכסוך, ושאינה מבינה את מה שאובאמה מבין - שבלי פתרון תאבד ישראל בקרוב את זהותה היהודית והדמוקרטית. השאלה היתה ונותרה: תעוזת המנהיגים ברגע האמת. בשעה זו נדמה כי גם הם אינם יודעים אם ימצאו אותה בעצמם.