אמירתו של ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין כי "פתרון הסוגיה הפלשתינית חשוב יותר מטיפול בגרעין האיראני" היא אבסורדית עד כדי גיחוך. היא גם מסוכנת ועלולה להקשות הן בעניין השגת הסכם עם הפלשתינים והן את המאמץ לחסום את ההתגרענות האיראנית. לא שהנצחת הסכסוך עם הפלשתינים אינה טומנת בחובה סכנות ביותר ממישור אחד, אך רק מי שמבכר להתעלם מהמציאות (ובמקרה של דיסקין, כנראה ביודעין) יכול לדבר על "הסכם עכשיו", כאשר אפילו האמריקנים כבר מבינים שהפלשתינים עודם נחרצים להמשיך באסטרטגיית הסרבנות שלהם כדי להימנע מכל אפשרות להידרש לפשרות ולוויתורים בנושאי הליבה, כגון הפליטים, ירושלים, המקומות הקדושים וההכרה בישראל כמדינת הלאום היהודית.
האם דיסקין באמת סבור שהוא יכול לשכנע את הציבור הישראלי כי המפתח להשגת הסכם נמצא אך ורק, או אפילו בעיקר, בידי ממשלת ישראל? מזכיר המדינה הנמרץ ג'ון קרי אמנם אמר בסוף השבוע שאנחנו קרובים יותר מאי פעם להסכם, אך יש להניח שגם הוא יודע שאף אם יימצא פתרון בנושא הביטחוני, שבלעדיו ממילא אי אפשר לדון ברצינות גם בנושאים האחרים (הסכם מלא אינו נראה באופק), ושהדבר היחיד שאולי יהיה אפשר למצות מהמו"מ הנוכחי הוא הסדר חלקי או הסדר ביניים. וגם לכך הסיכויים הם קלושים, בין השאר בגלל התנגדותו של אבו מאזן.
מסכן את ביטחון ישראל
אמירות כמו זו של דיסקין, אדם שמילא בעבר הלא רחוק תפקיד ממלכתי בכיר, מסייעות לפלשתינים להעלים את האמת ולהמשיך לסובב את העולם, ובייחוד את ארה"ב, בכחש. יש בוודאי עוד נושאים, מלבד הסוגיה הפלשתינית, שאי פתרונם הוא אכן בעיה קריטית לעתידה של ישראל, כגון הפיגור בחינוך, פערי ההכנסה הגדולים, העוני, ההשתלבות הנמוכה של המגזר החרדי ושל ערביי ישראל במשק, ואפילו ההשלכות של ההתבוללות ונישואי התערובת בתפוצות השונות. ואולם האיום הגרעיני האיראני, בהבדל מכל אלה, הוא איום מסוג אחר לגמרי: הוא מיידי ומוחשי, הוא גלוי וברור, ואם לא יימצא לו פתרון אמיתי ומשכנע כבר בעתיד הקרוב ביותר - הוא ימשיך להיות חרב מתהפכת מעל לראשנו. חרב זו תחייב אותנו, נוסף על תחום הביטחון, בנקיטת צעדים, בין שמיידיים ובין שלטווח ארוך, אשר ישפיעו לרעה על אורח החיים ועל סדר הקדימות שלנו ביותר מהיבט אחד, כולל בנוגע לסוגיות שמניתי לעיל: פלשתינים, חינוך, כלכלה וכו'.
ההתבטאות של דיסקין ושל אלה המוחאים לו כף נותנת, אפוא, סעד ממשי לכוונה האיראנית להמשיך במירוץ הגרעיני תוך כדי טשטוש המימד האימננטי של מטרותיהם. ראש שב"כ אינו חייב להיות מומחה לאסטרטגיה ולמדיניות בינלאומיות. חלק מאלה שמילאו את התפקיד בעבר היו כאלה (למשל, איסר הראל, שמילא תפקיד כפול של ראש השב"כ ושל ראש המוסד, וגם הוא לא היה חף מטעויות, כמו בעניין מומחי הטילים הגרמניים במצרים), וחלק פחות. מר דיסקין שייך כנראה לקטגוריה השנייה.
השב"כ נועד להגן על המדינה מפני חתרנות פנימית המסכנת את ביטחונה כגון ריגול וטרור, לרבות מניעת טרור, וכן לעסוק באבטחת אישים ובהענקת סיווג ביטחוני לבעלי תפקידים ממלכתיים וכו'. בכל הנושאים האלה עושה השב"כ עבודה מפוארת וחיונית, ובהחלט גם בתקופה שבה דיסקין עמד בראשו, ועל כך אין חולקין. ברם, הדברים שאמר בכנס של "יוזמת ז'נבה" כנראה מאשרים שראש הממשלה צדק כשהחליט שלא למנות אותו לתפקיד ראש המוסד, שתחום פעילותו שונה לגמרי מהנושאים שהנ"ל התמחה בהם; החלטה, שעל פי השמועה, היא הסיבה להתפרצויותיו הבלתי שקולות החוזרות ונשנות נגד נתניהו.
בישראל אין קודקס ברור ומלא, הקובע כללי התנהגות של אנשים הפורשים מתפקידיהם הממלכתיים (כולל ראשי ממשלה). הציפייה היתה שמי שמילא תפקיד ממלכתי בכיר ינהג באחריות ובממלכתיות גם בהמשך דרכו. אולי טעינו.