מרחק ארבעה בניינים מביתי ברובע השביעי בפאריס ב?1988, שכנה שגרירות דרום אפריקה, שמאוד הזכירה לי אז את השגרירות הישראלית. שני המבנים היו מאובטחים ושניהם נראו כמו יעד מבוצר, כל אחת וסיבותיה. בסוף שנות ה?80 עדיין דגלה פרטוריה במדיניות האפרטהייד הגזענית והממשלות של רייגן ותאצ'ר בחרו לעצום עיניים. גם ישראל. זו היתה אז ברית המצורעים. ריאל פוליטיק פר אקסלנס.
להבדיל מהממשלה בירושלים, המשטר בדרום אפריקה הרוויח "ביושר" את בדידותו, גם אם יש כאלה שמתעקשים עדיין לכנות את ישראל מדינת אפרטהייד. התמונות המזעזעות מאמריקה של שנות ה?50 וה?60 ומאבקי הגזע בין שחורים ללבנים היו מציאות יומיומית בדרום אפריקה.
ואז הגיע שחרורו של נלסון מנדלה מהכלא, כעבור 27 שנה בפברואר 90', הזכייה בנובל ב?93' והפיכתו לנשיא השחור הראשון ב?94'. נלסון מנדלה הפך בן לילה לאייקון, לסמכות המוסרית הבינלאומית העיקרית. המנהיגים, כולל אלה שלא סייעו לו במיוחד בשנות המאבק, מיהרו לקיים עימו פגישה. צילום עם נלסון על המדף במשרד הפך למצרך חובה בקרב מנהיגי העולם.
מלוחם טרור לאיש שלום
מנדלה לא היה גנדי ואף לא לותר קינג. הוא הפך לכזה עם השנים. בניגוד לגנדי, למשל, שמתחילת דרכו אלימות לא היתה עבורו אופציה, מנדלה דגל במאבק מזוין, בלוחמת גרילה, בטרור. מנדלה המרקסיסט נאבק למען עמו, נאבק למען ארצו, נאבק נגד האפרטהייד. במידה רבה הוא גם נאבק למעננו כדי שלא נחיה בעולם שבו קיימת מדינת אפרטהייד. אבל טרור היה גם היה אופציה. גם קדאפי, קסטרו וערפאת העריצו את האיש. בניגוד לערפאת, ידע מנדלה לעשות הסבה מלוחם טרור לאיש שלום, שהבין שרק על ידי הושטת יד אמיתית מגיעים להישגים מדיניים.
הניצחון הגדול של מנדלה והאירוע המכונן במורשת שלו היה ב?1995, במהלך אליפות העולם ברגבי. קשה להגיד שהיה לי קל לשכנע את המערכת לגלות עניין בענף לא פופולרי במיוחד בישראל. אבל זאת לא היתה אליפות ברגבי, זה היה שיעור בפוליטיקה, באסטרטגיה.
דרום אפריקה אירחה את המשחקים. רגבי הוא ספורט הלבנים. מפלגת ה?ANC ההיסטורית, שמסמלת המאבק השחור, התנגדה לרעיון. מנדלה הצליח לשכנע את המפלגה ואת השחורים בארצו שה"ספרינגבוקס", כפי שכונתה הנבחרת הדרום?אפריקנית, הם השחקנים של כל האומה, גם אם רק שחקן שחור אחד (צ'סטר וויליאמס) שיחק בנבחרת. אליפות העולם ברגבי תהפוך לרגע של פיוס לאומי. והספרינגבוקס, שהיו מנודים בזמן האפרטהייד, זכו בגביע - וסחטו דמעות של ילדים שחורים.
"מאדיבה" היה קודם כל חיה פוליטית וטוב שכך. לפני שעזב הוא הספיק לכתוב: "האמת היא שאנחנו עדיין לא חופשיים, רק הגענו לזכות להיות חופשיים, הזכות שלא לחיות תחת דיכוי. להיות חופשיים זה לא רק להשתחרר מהשרשראות שלך, זה גם לחיות בדרך שמכבדת ומחזקת חירויות של אחרים".
האפרטהייד אמנם מאחורינו, אבל לדרום אפריקה עוד צפויים מבחנים רבים. מנדלה היתווה את הדרך, יורשיו צריכים עכשיו לסלול את הכביש. עכשיו מתחילה דרום אפריקה את מבחנה האמיתי ליישם את מורשת מנדלה כשהאיש עזב ונותרה רק הרוח.
איש גדול היה.