יושבים אצל ניסו בקפה במוסררה החדשה. זהו, חזרנו מכנס שדרות אל ניסו, שכל כך התגעגע. אנחנו התגעגענו אליו ולקפה שלו, ליחס המפנק, לעוגיות של אשתו, לבית של הפרלמנט. לעצם הישיבה בחוץ, בשמש הירושלמית המחממת של נובמבר. ניסו נראה עצוב. "מה קרה ניסו?", שואלים, מודאגים. "מה, כל כך בקלות רואים על הפנים שלי?", הוא עונה לנו במבוכה. "עצוב, בטח שעצוב. פיטרו את אחותי. אחותי בת חמישים. עבדה כמנהלת משרד במשרד עורכי דין בהר חוצבים. המשרד הירושלמי התאחד עם איזה פירמה מתל אביב. הלכה לה הירושלמיות. הלכה החמימות. הלך מקום עבודה שהיה בית והיא נתנה בו את כל הנשמה. נכנסו למשרד נורמות עבודה לפי רווח. חייבים לעמוד בנורמה. המשרד לא מרוויח מספיק. באו המנהלים מתל אביב החליטו לצמצם בעובדים".
הפרלמנט אצל ניסו - לכל הטורים של איתן מזרחי
"למה דווקא היא?", שואלת את ניסו עיתונאית הכלכלה שלנו, אלה. "אחותי", מספר ניסו, "בת חמישים. הגיעה למשרד הזה לפני 25 שנה. התחילה שם כסטודנטית, אהבה את העבודה ונשארה. היא מקבלת שכר גבוה למי שאינו עורך דין. העדיפו שהיא תלך הביתה. החיסכון גדול יותר. זה מה שקרה. לא שלמשרד לא היו רווחים, היו לו, אבל מסתבר שהם קטנים מדי בשביל החברה מתל אביב. שם הם רוצים הרבה ומהר. זהו, המשרד שהיה כמו בית הלך, והיא הלכה הביתה. מה היא תעשה עכשיו בגיל חמישים?", הוא שואל, כאילו את עצמו. "בטח שאני עצוב. אפילו העוגות של אשתי כבר לא יוצרות לי שמחה בפה. מריר לי".
"קל יותר לעשות כסף בנדל"ן מאשר לפטר עובד אחד"
"14 אלף מפוטרים בתקופה הזאת במשק" מעדכנת אלה. "ונראה כי העניין הזה לא ממש מזיז לאף אחד בממשלה הזאת", יורה ברוגז יעל, מנטורית ההייטק מתל אביב. "גם התקשורת כבר לא עושה מזה עניין". "קשה להסביר את הגל הזה של הפיטורין", משיבה אלה. "הממשלה מדווחת על כלכלה טובה, יש עודפים תקציביים מהכנסות שגדלו. אז מה משובש? נראה שאין ממש שליטה על זה. זה כמו גלים מהים. פעם גאות ופעם שפל. הכלכלה מאזנת את עצמה".
"ישבתי השבוע בשימועים לעובדים" מספר רז, מג"ד במילואים, בעל כמה חברות נדל"ן. "אני דירקטור בחברה ממשלתית. ישבנו שני דירקטורים ושלושה חברי הנהלה בשימוע. בסך הכול חברה עסקית. צריכה להתנהל ברווחיות ובהתאם למטרותיה. נכנס הראשון. מנהל חשבונות. חלק מהעבודה עברה למיקור חוץ והוא הפך למיותר. בן ארבעים. לפני כמה חודשים חלתה בתו. הוא נכנס מפוחד ונבוך. רואים שאין לו כוח להתמודד עם העתיד. הוא כבוי. המחלה של בתו כיבתה לו את האור בעיניים. העבודה מחזיקה אותו מעל המים. היה לי קשה. קל לחשוב שצריך לצמצם בעלויות, ולפעמים אין ברירה. אבל כל אחד הוא סיפור בפני עצמו. תאמינו לי שקל יותר לעשות כסף בנדל"ן מאשר לפטר עובד אחד כזה. אחריו נכנסה בחורה צעירה. שנה אחרי הלימודים. נחמדה. חוות הדעת עליה טובות, אבל היא יחסית חדשה ויותר קל. לה יהיה קל להסתדר. עברה במיוחד לירושלים כדי לעבוד בחברה. 'מה תעשי' אני שואל אותה והיא עונה: 'לא יודעת, אולי אחזור בינתיים למגדל העמק להורים עד שאחליט על ההמשך'".
"ידעתי למה אני מגיע לשימועים האלה", הוא ממשיך. "הצבעתי בדירקטוריון על הצמצומים בכוח אדם, אבל לא ידעתי עד כמה זה קשה. נכנסה השלישית לשימוע. משפחה רגילה. נקלעה לחובות עקב השקעה לא מוצלחת. היא חייבת את העבודה. הם מחזירים חובות ועומדים בזה בכבוד. אם לא תעבוד, המשפחה עלולה לקרוס. היא מזכירה מעולה, אבל החלטנו על איחוד שתי מחלקות. המזכירה האחרת גם היא טובה וגם ותיקה יותר. הרגשתי כל כך רע! הסתכלתי על חברי הדירקטור לוועדת השימוע. הוא שם לו קיר ענק בינו לבין העובדים בשימוע. הוא משימתי. הוא צריך לבצע ולא נותן לרגש לחדור אליו. זה עשוי לפרק אותו וכך הוא מתמודד עם זה. אולי זאת הדרך, אבל אני לא יכול להתנתק...".
"אתה מספר לנו על שלושה אנשים וכל סיפור הוא כאב לב", אומר הפרופסור, "אבל אלה אומרת שיש כרגע 14 אלף מפוטרים. כל אחד עם הסיפור המיוחד שלו. הם לא סטטיסטיקה. זה נפש ועוד נפש ועוד אחת".
ניסו, שתמיד נמצא בתנועה בין חבריו בפרלמנט לבין שאר הסועדים, נשאר דבוק אלינו. מרותק. שומע את רז, אבל ממשיך לכאוב את המקרה הפרטי שלו, את אחותו. "תודה שהיית רגיש", הוא אומר לרז. שקט סביב השולחן. הפרלמנט שהוא תמיד מלא מלים מתכנס לו כל אחד עם עצמו. אנשים חושבים. אני חושב על האנשים שפיטרתי בחיי כמנהל. התמונה הזאת שלהם לא נעלמת לי מהעיניים. אנחנו תמיד חושבים על מספרים ומאזני רואי חשבון ואז מפטרים בשם אלוהי הכלכלה. ואלוהים, הוא הרי בכלל של בני אדם.
השמש הירושלמית מתחילה לשקוע. שבת ירושלמית בפתח.
איתן מזרחי הוא יזם ויועץ לעסקים חברתיים, מנכ"ל החברה למתנ"סים לשעבר