שתי תכניות הדיור הסותרות שאושרו בחודש שעבר בקבינט הדיור של שר האוצר יאיר לפיד (לפני שכלל נבחנה ישימותן ברצינות) מלמדות יותר מכל על התייחסותה של הממשלה הנוכחית למשבר הדיור. שיא השיאים התרחש בכנסת בשבוע שקדם לאישור התכניות: ראש הממשלה בנימין נתניהו חויב להתייחס לנושא בדיון שיזמתי, אך בחר לשחזר את נאומיו מהעבר והסתפק בגלגול האשמה לממשלת אולמרט. "לעזאזל, למי אכפת מהעבר..", חשבתי לעצמי באותם הרגעים. אתה ראש הממשלה כבר חמש שנים ואמור לשאת באחריות הכוללת לפתרונות, בטח כשמדובר בבעיה החברתית-כלכלית הדחופה ביותר כאן.
בכלל, בועה של מילים התנפחה לנו כאן, לא רק של מחירים. מול כל ההצהרות הריקות, משתומם הדור הצעיר ומנסה לחשב מסלול מחדש ולהבין איך בכל זאת יצליח לבנות את חייו. מחירי הדיור (בשכירות ובבעלות) נסקו לשמיים בכ-47% בחמש השנים האחרונות, מול זחילה עלובה של גובה השכר (3%) בשוק תעסוקה בוגדני שרחוק מהבטחת חיים בכבוד ופרנסה נאותה.
גם בשוק חופשי צריך כללים
שנתיים וחצי עברו מאז המחאה החברתית, ותחושות התסכול שהתפרצו אז מתחילות לגאות מחדש. דור שלם נמצא בדרך ללא מוצא ותוהה היכן בכלל עומדת שאיפתו לדיור הולם, לתעסוקה הוגנת ובעיקר לסיכוי לבנות כאן את עתידו בחזונה של הממשלה; דור שלם שסיפרו לו שאם יתאמץ אז יצליח, שהיה בטוח ש"המסלול הנכון" (שמתחיל בצבא ומסתיים בשוק העבודה) אכן יבטיח את עתידו במדינה, אך נאלץ עכשיו להנמיך את ציפיותיו ממנה; דור שלם שרץ אבל דורך במקום ולא מצליח להבין איך זה שהכלכלה הישראלית צומחת ונפלאה אבל הוא לא מוזמן להשתתף בחגיגה; דור שלם מול שר אוצר נוסף שמזדהה ועוטף אותו ברוך ואמפתיה כשמדובר במילים, אך לא מוצא לזה שום ביטוי כשמדובר במספרים; שר שמטיח אמירות קשות בצעירים שעזבו את המדינה, אך בתקציב האחרון לא נקף אצבע כדי להקל על המצוקה.
נעים מאוד - אנחנו "דור הקנגורו". רבע מאיתנו נשארים לגור אצל ההורים ו-85% ממשיכים להיתמך כלכלית בהורים ונישאים בכיסיהם גם כבוגרים. סיימנו אוניברסיטה וממשיכים לקפץ בין משרות זמניות וחלקיות בשוק תעסוקה בוגדני ודל בהזדמנויות. עבור רובנו משוכת הדירה הממוצעת של 1.22 מיליון שקל היא פשוט בלתי עבירה, כש-70% מהמשרות הפנויות המחכות לנו הן מתחת לשכר של 6,500 שקל (כי נצטרך 225 משכורות מלאות כאלו ובנוסף לגרד 400 אלף שקל הון עצמי מהבית. מאיפה??).
ההבטחות על ירידת המחירים מלוות אותנו כבר שנים. וגם עכשיו, אותה הממשלה שמרוויחה כ-50% מהתשלום על כל דירה חדשה מבקשת שנתאזר שוב בסבלנות עד שהשוק, אולי, יעשה את שלו. לפי מודל לפיד, 150 אלף יחידות דיור יוקמו פה, בשאיפה עד 2024, וגם אז, בלי תמהיל חברתי ובלי פיקוח על המחירים, כמובטח. ומה אנחנו אמורים לעשות עד אז? בינתיים הדיור אוכל את המשכורות, וצעירים (והוריהם) ממנפים עצמם לדעת מול התחייבויות שאולי לא יוכלו להחזיר, פשוט כי הם לא מאמינים כשהממשלה אומרת שתוריד את המחירים.
כדי להתמודד בהצלחה עם בעיות "הקנגרואים" הצעירים, הממשלה חייבת לממש את אחריותה ולנקוט בצעדים נחושים ואגרסיביים יותר בשוק הדיור והתעסוקה. איננו מצפים מלפיד או מנתניהו להניף את הדגלים האדומים, אלא רק להפנים שגם בקיומו של שוק חופשי חייבים להיות כללים; שיש מקומות שבהם נסיגתה של המדינה עומדת כבר בסתירה מוחלטת לתפקידה ולעצם קיומה. כי כשישראל מאבדת את מי שכל כך רוצה לקשור בה את עתידו, היא מאבדת גם את תכלית קיומה וגם את הסיכוי להתמודד בהצלחה עם שאר האיומים המשחרים לפתחה.
ח"כ איציק שמולי (מפלגת העבודה) היה בין מוביל המחאה החברתית בקיץ 2011
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il