ידידי אורי אליצור, בסכמו את המו"מ בז'נבה, כתב כי אובאמה "ממש פישל" ושהוא "עושה שטויות". זו אכן פרשנות אפשרית אחת, אך פרשנות אחרת, מדאיגה יותר, היא שמה שסוכם שם הוא בעצם מה שהממשל האמריקני רצה להשיג מלכתחילה: שלב ראשון בהסדר כולל חדש בין ארה"ב לאיראן, שחורג מנושא הגרעין. בעקבותיו וושינגטון מוכנה להעניק לטהרן מעמד מיוחד במזרח התיכון, גם על חשבון "היחסים המיוחדים" עם שותפותיה הוותיקות: סעודיה, נסיכויות הנפט וירדן.
הגם שמצבה של ישראל שונה מבחינות רבות, אין היא יכולה, כמובן, להתייחס בשוויון נפש לאפשרות של "פריש?מיש" גיאו?פוליטי ואסטרטגי ממין זה. אי אפשר להתעלם מהאפשרות שההקלות שניתנו לאיראן, כולל בעניין העשרת האורניום, מעידות על כוונה אמריקנית לכונן מערכת הבנות רחבה יותר עם טהרן. כשם שכתב בימים אלה מרק לנדלר ב"ניו יורק טיימס": "שינוי המשטר באיראן, ואפילו בסוריה, זה עניין של אתמול; לעשות 'דילים' עם יריבים לשעבר זו הדרך מעכשיו".
מוגזם לדבר על ברית של ממש בין אמריקה לאיראן
לולא הביע נתניהו בתקיפות ובבהירות הדרושות את ביקורתו על ההסכם, קרוב לוודאי היה זוכה לתמיכה תקשורתית וציבורית גדולה יותר. ואגב, אם בתחילה רובה של התקשורת האמריקנית בירך על ההסכם, בימים האחרונים נשמעים גם קולות מסויגים יותר. הקו העיקרי שנוקט הממשל כדי להצדיק את מהלכיו הוא "מנענו מלחמה" ו"דיפלומטיה עדיפה על מלחמה". על כך אין חולקים, כמובן, גם בישראל. השאלה היא מה בדיוק היתה מטרתה של וושינגטון במהלכיה הדיפלומטיים, לרבות הערוץ הסודי שנחשף לאחרונה: האם לחסום באופן מוחלט את מירוצה של איראן לפצצה או רק לנסות להאט אותו, ועם זאת, להשיג הישגים מדיניים בתחומים אחרים?
הממשל אמנם טוען בלהט שמדובר בהסכם למניעת איום ביטחוני ברור ומוגדר ותו לא, אך פרשנים רבים סבורים שמדובר במאמץ אמריקני להגיע לשותפות בנושאים רחבים יותר, כולל סוריה, אפגניסטן, עיראק וכיו"ב. האיראנים אינם מראים סימנים שהם להוטים להיענות בשלב זה לחיזורים האמריקניים, אך גישה זו יכולה להשתנות אם המחיר והתמורה יהיו מתאימים מבחינתם.
וושינגטון, מכל מקום, כפי שכותב הפרשן רוג'ר כהן, "מוכנה לשרטט מחדש את המפה האסטרטגית של המזרח התיכון", מפה שאיראן תתפוס בה מקום מוסכם. מוגזם לדבר על ברית של ממש בין אמריקה למדינת טרור כמו איראן, אך אין להוציא מכלל אפשרות שעלולות להתפתח מכך יותר מהבנות נקודתיות.
נראה, אפוא, שישראל עלולה למצוא עצמה בשנים הבאות במציאות גיאו?פוליטית חדשה ומדאיגה שצריך להיערך לקראתה ביותר ממישור אחד, והיחסים המיוחדים שלנו עם ארה"ב הם אחד המרכיבים העיקריים בסוגיה זו. יכולתה של ישראל להשפיע על מהלכיו של הממשל, לאור הלכי הרוח השולטים בו היום, אינה רבה, אך היא אינה חסרת סיכויים לחלוטין.
מבחינתנו, אין תחליף לארה"ב וודאי שאיש אינו "מכריז מלחמה עליה", אך דווקא הקשר המיוחד הזה בינינו מאפשר לנו לעיתים לחלוק עליה, להסכים שלא להסכים ואף לנסות לשכנעה בדרכים שונות, כולל באמצעות הקונגרס, התקשורת ודעת הקהל. לא תמיד נראה עין בעין, ולעיתים נצטרך גם אנחנו להתפשר על עמדותינו, אך זו טבעה של ברית.