פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ישראל רק מפסידה מהעימות עם ארה"ב

      נתניהו היטיב להוביל את הקמפיין הבינלאומי נגד הגרעין האיראני - אבל האם לא הגזים? יעל פתיר סבורה שאחרי חתימת הסכם ז'נבה, ישראל צריכה את ארה"ב לצדה במו"מ עם הפלסטינים

      ראש ממשלת ישראל מחויב בראש ובראשונה לביטחונה של מדינת ישראל. כשבנימין נתניהו הבין שהאיום הגדול ביותר על ישראל הוא הגרעין האיראני, הוא לקח על עצמו תפקיד פומבי - להוביל ולהמריץ את מדינות העולם להכיר באיום ולהיאבק בו. כמו ארנבת במרוץ כלבים, הרצה לפניהם ומעודדת אותם אל קו הסיום. אלא שהכלבים המתחרים במרוץ הגיעו לסיומו של הסיבוב הנוכחי - והארנבת ממשיכה לרוץ.

      כעת, לאחר חתימת הסכם הגרעין בז'נבה, יהיו שיגידו כי אלמלא ההתערבות של ראש הממשלה, ההסכם שנחתם יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. השאלה שצריכה להישאל היא מהו המחיר ששילמה ישראל על הקמפיין הפומבי שהובילה בימי המו"מ בז'נבה, שערער את היחסים עם ארה"ב והגיע עד להתקפה אישית נגד מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי.

      אין ספק שבקמפיין נגד התחמשות גרעינית איראנית, אם ראש ממשלת ישראל לא רואה עין בעין עם מדיניות החוץ של גדולת הידידות של ישראל, עליו להעיר על כך ולפעול לשינוי - אבל בעשותו כן, הוא צריך לקחת בחשבון שני דברים: ראשית, מה הדרך הטובה ביותר להשיג את התוצאה אותה הוא מחפש; שנית, מה הנזק שייגרם מיצירת משבר, לפחות למראית עין, בין ישראל לארה"ב. האם נכון לעשות זאת בצורה פומבית כפי שעשה, או בחדרים סגורים כפי שעדיף היה? האם נכון להתערב בצורה בוטה בפוליטיקה האמריקנית, או נכון להתנהל בצורה דיסקרטית יותר?

      טוב שלא כל יהודי ארה"ב מסכימים עם ישראל

      הברית האסטרטגית בין ישראל לארה"ב היא כוח הרתעה משמעותי באזור. היחלשותה פוגעת בהרתעה של ישראל. עם חתימת ההסכם עם איראן, האם ישראל רוצה להיתפס כמדינה שהמעצמות לא לוקחות אותה בחשבון ולא משתפות עמה פעולה? סקר עמדות בקרב באמריקנים הראה כי יש רוב של 64% התומכים בהסכם עם איראן. ברור שהעולם המערבי מעדיף היום פתרונות דיפלומטיים על פני פתרונות של שימוש באמצעים אלימים. במצב בו מעמדה של ישראל בעולם נמצא ברגע קריטי, כפי שאיבחן לאחרונה גם שר החוץ אביגדור ליברמן - האם נכון שישראל תמשיך לנופף בדגל המלחמה כאשר המעצמות חותרות להישג דיפלומטי?

      בימים אלו, מתרגלת יהדות ארה"ב לסיטואציה שבה שתי הממשלות, בירושלים ובוושינגטון, לא ניצבות בדיוק על אותו הקו בשני נושאים חיוניים של מדיניות חוץ. בעוד ממשלת ארה"ב הגדירה שתי מטרות במזה"ת לקדנציה זו - מניעת נשק גרעיני מאיראן באמצעות הסכם, וסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני באמצעות פתרון של שתי מדינות לשני עמים - חלקים ניכרים מממשלת ישראל יוצאים נגד נגד שתי המטרות הללו. בהתאם, הקולות הפומביים שאנחנו שומעים מיהדות ארה"ב נחלקים בין אלו שרואים לכאן או לכאן. למעשה, נגמרו הימים בהם יהדות ארה"ב מבטאת רק תפיסה מונוליטית אחת. אמנם עבור חלק מהישראלים זה יכול להיות מאכזב שאין בקרב הקהילה היהודית האמריקנית הסכמה גורפת עם מדיניות ממשלת ישראל, אבל בטווח הרחוק - זה הרבה יותר בריא ליחסים בין ישראל וארה"ב וליחסים בין הקהילה היהודית האמריקנית והישראלית.

      כעת, לאחר חתימת ההסכם עם איראן, תעבור ארה"ב לטפל בנושא השני בסדר העדיפויות של מדיניות החוץ שלה במזרח התיכון: סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. האם חשובה יותר פגיעה באמינותו של ג'ון קרי בפני הישראלים, מאשר פיתוח וחיזוק היחסים עמו במטרה לסייע לישראל להגיע להסדר? הלוא גם כאשר נגיע לאפריל ויסתיימו תשעת החודשים שהוקצו למשא ומתן; גם אם ישראל תצליח להציב את הפלסטינים כאשמים לכישלון; גם אם הפלסטינים לא יילכו לאו"ם; גם אם מעמדה של ישראל בעולם לא ימשיך להידרדר; גם אם האירופאים לא יטילו לחצים כלכליים נוספים; גם אם כל התחזיות הללו יתגשמו - ישראל עדיין תישאר מדינה בלי גבולות מוגדרים, שאינה יודעת היכן היא מתחילה והיכן היא נגמרת, ששולטת על עם אחר ושממשיכה ללמד את ילדיה פחד כדי לשלוח אותם להילחם, מבלי לספק להם תקווה לעתיד טוב יותר. אז בסופו של יום, עם הגיענו לקו סיום מרוץ הביטחון הזה, האם ישראל יוצאת מרוויחה או נפסדת?

      יעל פתיר היא מנהלת התכנית של שדולת ג'יי סטריט בישראל

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il