מחאה של ציבור ערבי, הצבועה בדגלי הפלשתינים ומסתיימת באלימות ובמעצרים, טיבה שאין היא מעוררת תקווה, והנה, חרף הטונים הגבוהים והעוינות העולים ממנה, מחאת הבדואים בנגב משאירה אותי אופטימית. אולי בגלל הידיעה שהממשלה סוף כל סוף פועלת, ולטעמי באופן נכון.
החוק ליישום התוכנית ליישוב הבדואים בנגב אינו משביע את רצון כל יושבי הנגב, ערבים או יהודים. אבל הוא משביע את רצון הרוב. ל?85 אחוזים מהבדואים אין יד ורגל בתביעה על האדמות. הם רק מחכים שהעניין ייפתר והם יוכלו להתגורר בבתים בנויים, בשכונות מוסדרות וביישובים שיש בהם תשתיות של ביוב ומים וחשמל וחינוך ובריאות ותחבורה. לכך יישום החוק מוביל.
תקציר יחסינו עם הבדואים בארץ מתחיל באילן היוחסין: על פי מסורתם, חלקם צאצאי ש?ם וחלקם צאצאי ישמעאל. בני דודים. בעידן החדש החיים במרחב המשותף היו כרוכים בסכסוכי שכנים על קרקעות עוד טרם הקמת המדינה, התנדבות נרחבת לצה"ל - בייחוד כגששים בחזית טרור המסתננים, מדיניות של שינוי תרבות הנדידה והושבתם בערים ובבתי קבע ללא הנחלת כלים לגישור על פני התהום התרבותית?כלכלית?חברתית, הידרדרות לתחתית הסולם הכלכלי כאזרחי המדינה, ולצידה מעשי פשע ואלימות המאיימים על שלום שכניהם ביישובים היהודיים, הקצנה דתית?לאומית, השתלטות עוינת על קרקעות מדינה ובנייה בלתי חוקית.
לאורך השנים ממשלות ישראל לא החליטו אם הן "אובזרבר" הצופה בתהליכים, מצקצק בלשונו ומהלך אימה, או הממונה שסמכויותיו מוגבלות והוא מגשש את דרכו בזהירות הגובלת בחוסר מעש מסוכן. ערכו מחקרים, הקימו ועדות, החליטו החלטות שלא בוצעו, ובעיקר - איפשרו לאיסלאם הקיצוני להיכנס לוואקום של מערב פרוע נעדר תשתיות פיזיות, כלכליות וחינוכיות. משם נסללה הדרך להקצנה דתית ולהזדהות עם הפלשתינים.
זה לא צריך היה לקרות, אבל זה מאחורינו. בעשור השביעי לחייה מדינת ישראל על ספו של פתרון. מרבית היישובים הבדואיים בנגב, כמו מרבית היישובים במגזר הערבי, שודרגו למצב שבו הרוב המוחלט, 90-70 אחוזים, נהנה מתשתיות המעניקות ליישובים גם אפשרות להרחבה משמעותית של הבנייה.
הסיבה למחאת הבדואים - כסף
להגשת החוק קדם תהליך "הקשבה", שבמהלכו פגשו השר בני בגין והצוות שמונה ליישם את החוק, כאלף איש. אוזנם היתה כרויה. הממשלה הטמיעה בחוק הערות החשובות לבדואים. מצד אחד הכפילה פי שניים וחצי את הפיצוי למי שיהיה צריך להשתמש בקרקע שעליה הוא תובע בעלות לטובת צורכי כלל הציבור הבדואי, ומצד אחר קבעה כי מי שלא יצטרף להסדר בתוך זמן קצוב, תאבד זכותו.
המחאה היום היא על כסף, ולכן אני אופטימית. אני בוחרת לציין כאן ספר אחד שליווה את ילדותי, "בן השייח'". בשערו תמונת גמל המתענג על ליטוף ידו של ילד נעים סבר, שעיניו שחורות והוא לבוש עבאיה ועטוי כפייה ועאקל. אחמד, בנו של השייח' עזזמה, נראה כבן גילי. מרגלית בנאי, הסופרת הרגישה ורבת הכישרון, הפליאה בתיאור אורחות חייו של הילד הבדואי, הרועה את צאנו, רוכב על גמליו ונוטה את אוהליו אי שם בנגב, בין באר שבע הרחוקה למצפה רמון. דבר אחד עלה בבהירות - הבדואים אינם אויב.
כך חשב גם רחבעם זאבי, שביקש להיטמן בבוא זמנו ליד סא"ל עמוס ירקוני, הרי הוא עבד אל?מג'יד ח'אדר מן השבט הבדואי ערב?מזאריב, כ"ביטוי להערכה ולהוקרה של חייל יהודי לחייל בדואי - וזכר לכך ששניהם עמסו על כתפיהם את הגנת הארץ במשך ימי דור ואהבו אותה, כל אחד בדרכו".
את נקודת ההתחלה הזו צריך לזכור וצריך לשאוף לחזור אליה. זה אפשרי. עם הרוב הגדול של הבדואים יש הסכמה. אז אלף או אלפיים הפגינו, אז מה. ראש הממשלה צריך רק להמשיך בנחישותו לממש את התוכנית, שכבר תוקצבה. ואנחנו צריכים לשם שינוי לעסוק בעיקר, ולתת לו רוח גב.