דומה שמכל חגי ישראל, אין עוד חג שבו ניתנה שימת לב כה מרובה ל"בית" - לביתו של אדם.
בראש השנה וביום הכיפורים, וכך גם בשבועות, אדם מישראל מתפלל עם הציבור מחוץ לביתו, בבית הכנסת. בסוכות - יוצא הוא מן הבית החוצה, לסוכה. בפורים מצווה עליו לקרוא את המגילה בבית הכנסת, ברוב עם. אפילו בפסח מסב הוא עם בני משפחתו, אך אין הוא מצווה לעשות זאת דווקא בביתו שלו. ו"פוק חזי מאי עמא דבר" - צא ולמד כיצד נוהג העם: המוני בית ישראל נודדים, אולי כ"זכר ליציאת מצרים", לבתים אחרים (ומכאן השאלה האולטימטיבית: "איפה אתם ב'סדר'?"), וחלקם אף נוהרים בהמוניהם לבתי מלון ולבתי הארחה, העיקר להימנע מן הטרחה שכרוכה בהכנת ביתם שלהם לפסח (ויש שאמרו שיש המקפידים "לעלות לרגל" לבתי מלון בחו"ל כדי שלא ייצא, חלילה, דבר שקר מפיהם באמרם "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל"...)
לא כן בחנוכה. אדם מישראל מצווה להדליק נר חנוכה בביתו שלו, ומוטיב הבית מובלט בחג, ויותר מפעם אחת. ושמא יש במוטיב זה מעין הדהוד של הבית שבשלו נקבע הנס: בית המקדש.
וכך שנינו בתלמוד: "מצו?ת חנוכה - נר איש וביתו, והמהדרין - נר לכל אחד ואחד" (שבת כא, ע"ב). וכך גם בהמשך הסוגיה: "נר חנוכה מצווה להניחו על פתח ביתו מבחוץ... ובשעת הסכנה (הגזירה) מניחה על שולחנו ודיו".
"כל אח הוא אור קטן"
מעיקר הדין אין אפוא חובה שכל אדם ידליק נר חנוכה. די בכך שבכל בית יהיה דלוק לפחות נר אחד. אלא שנהגו ישראל כמנהג מהדרין מן המהדרין, ומרבים הם אורה ושמחה בכל אתר ואתר, ברשות היחיד וברשות הרבים.
כבר פרשני התלמוד, ראשונים ואחרונים כאחד, נתנו ליבם ודעתם לשימת דגש זו על ה"בית" ונחלקו בהבנת טיבה של המצווה. רבים מהם ראו במצוות נר חנוכה מצווה המוטלת על האדם, מעין "חובת הגוף" (כגון הנחת תפילין ואכילת מצה בפסח), ואילו לפי גישה אחרת, מצוות נר חנוכה היא מצווה המוטלת על ה"בית" ולא על האדם. לגישה זו, הבית אינו רק המקום, האמצעי שבעזרתו מקיימים את המצווה, אלא הוא?הוא מוקד החיוב. המצווה היא שה"בית" - ביתו של אדם - יהא מואר בנרות החנוכה.
להבחנה זו יש השלכות הלכתיות שונות. מכל מקום, ישראל, כידוע, נוהגים כמנהג המהדרין ואינם מסתפקים בהדלקת נר אחד אלא מהדרין ומדליקים נר כנגד כל אחד מבני הבית. במקומות רבים אף נוהגים כמנהג המהדרין מן המהדרין וכל אחד מבני הבית מדליק לעצמו.
הידור זה מבטא את ייחודו של כל אחד מבני ה"בית". גם כשיש בבית אנשים רבים, שכולם שייכים ל"בית" אחד, לכל אחד מהם ייחוד משלו. או כמאמר שיר הילדים הנודע: "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן".
ריבוי האורות - ברכה יש בו, אור אור וייחודו, אור אור ומיוחדותו. הרבה אורות יש בה בחנוכייה: חלקם מימין לנר האמצעי, וחלקם משמאל, אך כאשר כולם יוצאים מבסיס משותף ומחוברים זה לזה, יש בכל אחד מהם, על אורו המיוחד, כדי להאיר את הבית כולו.