תמיד ירצו יותר

הסתכלו היטב על הפגנות הבדואים בסיוע ערביי ישראל וחלקים בשמאל ולימדו מה יקרה ביום שייחתם הסכם "שלום". הערבים תמיד ירצו מתנות מהיאהוד – כי זה "שלהם מימים ימימה", מששת ימי בראשית, למרות שלא הוכיחו בבית המשפט בעלות אפילו על דונם ממאות האלפים שהוקצו להם. לאחר שיקבלו, יחזרו להתבכיין שגם מה שנשאר, גזלוהו היהודים.

מה קשור אחמד טיבי לקרקעות בנגב? כעוזרו לשעבר של ערפאת, הוא יימצא בכל מקום המערער על זכות היהודים לריבונות בארצם. זו מורשת הראיס, מטרתם האמיתית של הפלשתינים על שלל פלגיהם. זו מטרת השמאל הרדיקלי, ולא שום "צדק". זיכרו את הסכם הכניעה למלכות הר?ש?ע בשבוע שעבר בז'נבה – זה הצדק המדובר פה.

בסיורים בנגב מתוודעים לרמת ההונאה והגזילה שהפעילו חמולות בדואיות מסוימות כלפי ישראל שהיטיבה איתן כפי ששום מדינה ערבית לא היתה נוהגת. בסיוע הקרן החדשה לישראל, למדו חלק מערביי ישראל לתבוע זכויות ללא חובות. הם מנגנים על המצפון של רופסי הדעת מבינינו, המתכחשים למשמעות הלאומית והדתית של הסכסוך. ראו מי נמצא בהפגנות, מי תומכיהם באקדמיה, מי חותם על העצומות – אותם שמות המתייצבים כל אימת שמסתמנת אפשרות לפרק את ישראל מלאומיותה ויהדותה. תכנית פראוור מניחה שהבדואים יסכימו לפשרה. הם לא. החוק הבדואי מנתק בין הסכם עם המדינה לבין הבעלות ה"אמיתית".

עד היום לא הוכיחו הבדואים בעלות על האדמות, למעט סיפורים. תכנית פראוור הוחלטה לפנים משורת הדין. אולי זאת הבעיה – בכל פעם שמכירים בתביעות ערביות מלאכותיות על הארץ, מכינים את התביעה הבאה. הם אינם מכירים ב"פשרה" אלא בעובדה שהיאהוד מסרו חלק מהאדמה, ועכשיו יוסיפו לתבוע את השאר. אם לא הצליחו במלחמה, ינסו בבית המשפט. לא הצליחו בביהמ"ש, ילכו לממשלה, ואחרי שיקבלו מה שאזרחים אחרים לא יקבלו גם בחלום, יאיימו באינתיפאדה וב"ימי זעם" כדי להודיע שגם על זה אינם מסכימים. צריך לעצור את הפארסה הזאת בתקיפות.

מול יום הזעם המלאכותי – שאינו אלא המשך למאה שנות זעם ערבי על שיבת ציון – צריכה ישראל להציב את יום הצדק שלה, החוק ההיסטורי הצודק של שיבת היהודים למולדתם היחידה שמעולם לא קיבלה ריבונות אחרת זולת זו שלהם.